היא נכנסה אל החדר הרועש מהמולת האנשים, אין פרצוף אחד מוכר .
היא שונאת דברים חדשים והיא  צריכה משהו מוכר לידה כדי להרגיע.
חבריה היו עסוקים בינם לבין עצמם וכמו תמיד לא למדה שאסור לה
לבוא איתם שהם יחד, שוב נתקעה כגלגל שלישי . כמה בודדה הרגישה.

היא שמה את המסכה של החיוך על הפרצוף , גם היא מזמן נסדקה
ושברירים מתוף המציאות הלא קוסמת בצבצו...חברתה לנוכח הרס
המסכה מיהרה למלא את הסדקים ולהעמיד פנים שזאת המציאות ,
שהמסכה זאת היא.

קרן אור אדומה סבבה סביבה יוצאת ומשדרת אות קריאה לעזרה מבקשת
ומתכננת לעצור את העינוי הזה. כמה רצתה ללכת.

והישועה באה מהמקום הכי לא צפוי, הישועה באה מאותו אחד שהוכיח
בעבר את יכולותיו הטלפתיות כלפיה. הוא ראה את אות המצוקה
והושיעה אותה. הוא לא היה אביר על סוס לבן, ולא היה קרוב להיות
מושלם. אבל היא נפלה לזרועותיו רוצה לחבקו ולבכות לו תודה על
שהצילה.
והיא חשבה בליבה

ואז היא הרגישה את הריקנות הנוראה ממלאת אותה, אותה ריקנות
שהיא הצליחה כל כך יפה להתחמק ממנה במשך זמן כה רב, היא מילאה
את חייה באושר אחר- היא מצאה תחומי עניין ומצאה דברים שמראים
לה צדדים חיובים בעולם - ולפתע היא הייתה קורנת וכאשר קרנה -
כולם רצו בה. וכמו שידיד טוב שלה אמר לה- העולם הוא שחור. נפלה
עליה המרה לפתע.

היא כל כך רצתה מישהו עכשיו לידה, את האקס, את הבוגד השפל ואת
זה שלא הייתה תקשורת. היא רצתה את כולם אבל לא את אלה שאהבו
ורצו אותה. וכמה הייתה אומללה כי חשבה לפתע - האם היא מוצאת
עצמה נמשכת שוב אל נסיכה המציל , אותו אחד שלא יכלה לתקשר איתו
, בכלל הריקנות? האם היא כל כך בודדה שהיא מוכנה למלא את החור
בתוכה בחוסר משמעות רק שיהיה מלא?

האם היא הגיע לשפל?