"הי אתה, מה אתה עושה כאן?" נשמעה צעקה מעבר לגדר אותה ניסה
בני לעקוף.
בני קפא על מקומו, מעביר את משקלו מרגל לרגל, ומעט הביטחון
שעוד היה נסוך בו כמו נעלם לגמרי. בני לא היה רגיל לפחד, או
לפחות להודות שהפחד מקונן בו. נהפוך הוא, הוא תמיד שש לקרב,
תמיד בעט והתנגד למוסכמות, לא הלך בתלם ולא הסכים שיכפו עליו
דבר.  אך באותו הרגע, בני פחד. הוא הרגיש כיצד הדם זורם
בעורקיו, לוהט, גועש, חסר שליטה. הרגיש את ברכיו רועדות תחת
כובד נשימותיו. שנים עברו עד שהצליח לאזור אומץ לבוא לכאן.
" אני מחפש את יוסי" ענה בני בקול בוטח שלא גילה דבר מהסערה
שהתחוללה בתוכו.
"יוסי? מי מבקש?  
"תגיד לו שזה בני"
"איזה בני?"
"פשוט בני, הוא יידע" האיש הטיח בו מבט חושד והלך, ובני ליווה
אותו במבטו בעודו נבלע פנימה אל תוך הבניין, בתקווה שיחזור עם
יוסי.
בני נשען על הגדר, הצית סיגריה ואחז בה כאילו יש בכוחה להציל
אותו מהמפגש הקרב. עשר שנים עברו מאז ראה אותו, את אחיו הגדול.
יוסי היה גדול מבני בשבע שנים, ובני העריץ את אחיו הערצה
עיוורת. לכל מקום שהלך, הלך בני אחריו. כמוהו הוא התגייס
לגולני, כמוהו שיחק כדורסל. הם אפילו חלקו את אותו החדר וכשהיה
קטן יותר לפעמים גם את אותה המיטה. לאף אחד מהאחים האחרים לא
היה קשר חזק כמו שהיה לשניהם. בני היה בן הזקונים, ילד
בלונדיני תכול עיניים, אהוב על ידי כולם. אך עיניו היו נשואות
רק ליוסי.  
הכל התחיל להשתנות כשיוסי הכיר את זו שתיעשה לאשתו, את יפית.
יוסי כבר לא לקח את בני איתו לכל מקום, ורוב הזמן בילה עם
יפית. כמעט אף פעם לא בילו את זמנם בבית, אבל אף אחד לא נתן את
דעתו על כך, זה ניראה לכולם כמו התנהגות טבעית של אוהבים
שרוצים שיניחו להם לנפשם. אפילו בני שהיה בלתי נפרד ממנו היה
כבר גדול מספיק להבין זאת.
אך לא משנה כמה גדל, הוא לא הצליח להבין את שקרה אחר כך. שבוע
לאחר שהתחתן, התקשר יוסי והודיע לאמו ההמומה שהוא מבקש שלא
ינסו ליצור איתו קשר יותר לעולם. הוא לא אמר למה, לא אמר שלום.
אפילו לא לבני. בשיחת טלפון אחת קצרה, כאילו עקר את ליבותיהם
של כל אהוביו.
אביו, החזק הבוטח נהפך לשבר כלי לאחר שבנו בכורו התנכר לו כך.
אמו הייתה בוכה מעל הכיור, כשחשבה שאף אחד לא רואה. ובני, בני
פשוט כבה.


בני נשף את עשן הסיגריה, והלמות ליבו החרישו את אוזניו. מה
יגיד לו כשיפגשו? כיצד הוא יגיב? סביר להניח שהוא יופתע
מהביקור. אף אחד מבני המשפחה לא ידע על מקום הימצאו של יוסי
כבר שנים. אך בני ידע. הוא לא סיפר על תוכניתו לאף אחד, בטח לא
להוריו, אך ברגע שהחליט למצוא את אחיו, דבר לא יכל למנוע ממנו
להשיג את מבוקשו. יוסי גר במרחק שעתיים נסיעה מבית הוריו, עם
אשתו, יפית ועם שלושת ילדיהם. בני החליט שעדיף יהיה לפגוש אותו
בישיבה,  הישיבה הדתית בה קבע את חייו, הוא לא ידע בדיוק ממתי.
האיש יצא אליו מתוך הבניין. בני קפץ על רגליו, מועך את הסיגריה
במהירות.
"יוסי לא יכול לקבל אותך" אמר לו במהירות, עוד לפני שהגיע
אליו.  ליבו החסיר פעימה.
"הוא ביקש ממני למסור לך שהוא מצטער"