יושבים בשורות, מצפים להגעה,
לא מנסים לראות מבעד לתמונה.
מביטים וצוחקים,
נהנים מהמופע.
קוראים ומשתתפים,
אחרי הכל, היא המכשפה הרעה.

והם לא רואים,
שהיא קצת אומללה,
ולא איכפת להם,
שהיא רוצה רק קצת שלווה.

ומה זה משנה להם בכלל?
המופע הזה נפלא.
הנה, תראו, היא עוד מעט בוכה.

ואז היא שואלת "אתם נהנים?"
קריאה של "כן" עולה מן הילדים.
ואז היא מחייכת חיוך עצוב,
"זה כי אתם פשוט חרא אנשים."

ואתה לעולם לא תנסה,
ולעולם לא תקום להגן,
וגם כשתראה שהיא עוד מעט נשברת,
ואם היא תבכה, אז מה?
היא סתם עוד אחת,
אחת מן השורה.

והם דוחפים והיא שותקת,
הילדה שלידה, רק רוצה לקום, ללכת.
וזה כואב אבל היא לא בוכה.
זה עוד יום רגיל,
והיא כבר מנוסה.