כמה הייתי רוצה להכירך. הייתי יכול להתמסר לך כולי. הייתי
נותן לך את גופי ואתה היית אבי הרוחני.   היינו הולכים יחד בין
עצי הזית, בין הרוכלים של השוק הערבי, מביטים יחד בשקיעה
וחושבים על מילה שתשלים את השיר.

יעקב ישראל דה-האן. איך הצלחת לשלב פתיחות ומסורת, אמנות
ויהדות. אתה הומוסקסואל בהגדרה. מחפש, מתחפש, וכל תחפושת שאתה
לובש היא חלק מאישיותך העשירה.

חזרתי בשאלה. שאלה מתקשרת לנפשו של ההומו. לחיפוש מתמיד אחר
אמת המשלבת בין גוף לנפש, לחיפוש אחר ידיד הנפש, שיגלם את
האני ("כזו כמיהה ללא גבול לידידות", דה האן). להיות הומו זה
להתנגד לדיכוטומיה. להיות הומו זה לאהוב את הגבול.

יום אחד הוא בא לבר שבו עבדתי וקרא לי אליו. אתה יהודי? שאל.
ואני כבר צועד אתו, כרוך אחריו, ואנו יודעים שהנה מצאנו זה את
זה ואיננו צריכים לומר זאת במילים, כי לבותינו שווים. רבי,
רבי, האם עדיין זוכר אתה אותי?
לפעמים אני רואה אנשים המגדירים את עצמם כהומוסקסואלים, אך
בעצם אין להם דבר מהתכונות המאפיינות את אוהבי הגברים. וגם
להפך, אותו רב בפריז היה הומו מכף רגל ועד ראש, אך הייתה לו
אישה שהוא אהב, ואני חושב שהם יחד עד עצם היום הזה. הוא אהב
אותי כבנו. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שחשתי אהבה
הומו-ארוטית. אהבתנו כוונה לאפיקים רוחניים ולאידיאל דתי.
בעקבות הקשר עם הרב חזרתי בתשובה.
ביום חתונתי היית חולה כל כך ולא ידעתי מדוע, עד שיום אחד
סיפרה לי אשתך שזה מאהבתך אותי. רעייתי נהגה לומר לי: "תפסיק
להיות כרוך אחריו כאילו היה אשתך השנייה." היא ביקשה שוב
ושוב, אבל אני ניסיתי למצוא הזדמנויות לבוא לביתך. שתינו תה
של האחים Mariage. היית מכין תמצית לשבוע מראש. ישבנו בסלון,
בהפסקת הצהריים. הילדים בבית ספר בrue pavee-, האישה בעבודה.
אני, אתה ואדי התה. אף פעם לא אמרת. אף פעם לא אמרנו, אבל
ידענו.
ידענו בבית המרחץ, שהיית מגיע אליו כל בוקר בשש ועשרים.
כיוונתי את השעון המעורר. המקווה היה בבניין הישיבה. הייתי
יורד בפיג'מה, אוחז צרור בגדים בידי. היית שם ואני ריסנתי את
היצר ולא הבטתי בך. רק רציתי להיות, רק רציתי שתהיה. ורק פעם
אחת הצצתי למטה, אל גופך שבברכת המים. רבי. כבר זמן רב לא
ראיתי אותך בחלומי. שמעתי שעזבת את הישיבה בפריז. היכן אתה
היום?