ילדות
פגישתי הראשונה עם יוסף הייתה בשיעור חומש, בחודש כסלו. הרב
לפקוביץ' לימד אותנו את פרשת "וישב." "יוסף היה יפה תואר ויפה
מראה", קרא הרב. מסופר שיוסף רצה להיות מלך, אך אחיו זלזלו בו
ורק בנימין, אחיו היחיד מאותה האם, אהבו. לאמם קראו רחל, והיא
מתה בדרך. בעיני רוחי ראיתי אותם הולכים יחד בשדות השיבולים
האביביים של זיכרון יעקב, המושבה שבה התגוררה משפחתי. ראיתי
את יוסף מספר את החלום של ליל אמש באוזנו של בנימין והשמש
מפזזת על פסי הכסף שבכותנתו.
וכשהגיע הרב לפרשת הבור, ראיתי את עצמי מושך בחבל בכל כוחי,
מעלה את יוסף מהבור ומביט אל עיניו העצובות-שמחות. בנימין,
מספיק לחלום. איפה האצבע שלך? קרא הרב. האצבע שלי ירדה
במורדות הדף, לרש"י: "וימכרו אותו - שנמכר למשכב זכר." מה זה
משכב זכר? שאלתי. הרבי הביט בי בכעס. בנימין, יפה מאוד שאתה
יודע לקרוא כתב רש"י, אבל אל תקרא מה שלא שאלתי ממך. תעלה את
האצבע שלך לפסוק ט"ז ותקרא: "ויאמר, את אחיי אנוכי מבקש.
הגידה נא לי איפה הם רועים." צלצול ההפסקה קטע את קריאתי.
הכיתה התרוקנה. חכה לי, יוסף. עוד כמה שנים אהיה גדול ואצא
לחפש אותך בכל הארצות.
נקודת ציון
חיפשתי על המפה את נקודת המפגש, בקו האורך 7, מערבה לגריניץ',
ובקו הרוחב הצפוני 62. מצאתי. קצת מתחת לחוג הקוטב הצפוני,
בצפון האוקיינוס האטלנטי, שוכנת קבוצת איים בשם איי פארו.
נקודת הציון הייתה ממוקמת באי קטן, הצפוני שבקבוצת האיים. אי
ללא שם, כנראה בלתי מיושב. קבענו לשעה השביעית של יום שלישי.
היום יום ראשון. יש לי יומיים להגיע. התקשרתי אל סוכנת
הנסיעות. אתה בטוח שאתה רוצה להגיע לשם? כן, ובהקדם האפשרי.
לאחר שעה התקשרה בחזרה. מצאתי לך טיסה מחר, יום שני בבוקר,
לקופנהאגן. למזלך, תגיע בדיוק בזמן כדי לתפוס את המעבורת
היוצאת פעם בשבוע לטורסהאבן, העיר הקרובה ביותר ליעדך.
האונייה יוצאת בשעה שלוש אחר הצהריים. תגיע לעיר לקראת הערב
ותשהה שם בלילה. בבוקר יום שלישי תצא לתחנת שירות מסוקים,
במרחק הליכה מהאכסניה. תגיע מוקדם, אולי תמצא בתחנה טייס
משוגע שיסכים לקחת אותך לאי הסלעי שלך. בנימין, היא הנמיכה את
קולה, אולי כדי לרמוז לי שהדבר יישאר בסוד, אולי נבוכה
מסקרנותה. למה אתה נוסע לאי שאינו מיושב, מקבוצת איים בסוף
העולם? שאלה.
הנסיעה
לא הצלחתי לקרוא את הספר שהבאתי עמי. ניסיתי להסיח את מחשבתי
מהפגישה, בעזרת מגזין הנסיעות של חברת התעופה, שהוצאתי מכיס
המושב שלפניי. האותיות הפכו לפסים שחורים על הדף הלבן, כמו
כתונת הפסים שתפר לך אביך. מוזר שאינני מתרגש. הרי כל חיי
חיכיתי לרגע הזה. ומה יהיו חיי אחרי שאפגוש אותך, שאלתי בלבי.
אתמול, כשארזתי את חפציי, חשבתי לוותר על הנסיעה. הבטתי
במצלמה שליוותה אותי בחיפושיי אחריך. עתה נכנסתי בשעריהן של
ערים עתיקות, הסתובבתי בסמטאות. חיפשתי את פניך בדמותם של
בחורי החמד. שאלתי אותם לשמם וידי מונחת על ההדק ההורג את
הזמן. ללחוץ, להאיר את האפלה השלילית שבמצלמה, בזיו אורם.
פניהם של מנחם, נפתלי, שרוליק, מוישי... נצרבו בתחליב. תליתי
את הפנים על הקירות הלבנים של חדרי, סביב מיטתי, מלווים את
שנתי, איקונות של עיר קודשי. בבוקר שאלתי, היכן אראה את פניך
שוב? ועכשיו, אם אראה אותך מחר, האם אחדל לחפש? האם לא אראה
עוד את זיו אורך בלילותיי?
ליל יום שני
בתה של בעלת האכסניה, נערה שעיניה בצבעם של שמי ארץ-ישראל
הרחוקה, קיבלה את פניי. היא הסבירה לי שהאלים אוהבים את האי
ולכן, במרבית ימי השנה, השמים יורדים לאי. אפשר לחוש אותם
לפעמים, הוסיפה ומסרה לי מפתח לדלת עץ, שהמספר שמונה חרוט
בחישוקו. החדר היה מואר באור הצפוני. עייף, ניסיתי להירדם.
הסטתי וילון כהה ועבה על הים, שערפל כבד כיסה אותו.
המפגש
כלב מסוג אלסקן מלמוט כשכש בזנבו לעברי. ליטפתי את ראשו, מביט
לעבר השביל העולה להר, שבמרומיו ניצב בית מעץ צבוע לבן. הנה,
עוד כמה פסיעות והגעתי. לא, אינני יכול לעלות. הגלים קוראים
לי. אלה אותם הגלים של ים ילדותי, וקולה של סרח בת אשר קורא
"עוד יוסף חי" וקול הרב מתערבב בקולה. הוא קורא לי ללוח. הוא
מחכה שאומר משהו, אך אני מביט הרחק, מעבר לחלונו המסורג של
החדר, אל השמש הנבלעת בים.
הגעתי. אני כאן, במקום שבו השמש איננה נעלמת. הנה היא חוזרת
ועולה. "קץ שם לחושך. כמה שנים יעשה באפלה", אומר מדרש רבה על
פרשת מקץ. קץ הגלות. הגיר רועד באצבעותיי. אני כותב על הלוח
באותיות גדולות.
משיח בא.