יותר ברור לאן החיים האלה מובילים אותך: אל תוך נפשך פנימה.
לאט לאט את מגלה מה את לא אוהבת, למה את מיחלת, למי את סוגדת.
שואלת את עצמך לאן הרוח המערבית לקחה אותך, לאן?
את עונה בהיסוס, בגימגום-מה ותוהה אם אפשר למצוא את הדרך חזרה,
תוהה גם אם את רוצה בכלל לחזור אל דרך המלך או שמא טוב לך
בדרכים צדדיות, כביכול היותר מענייניות ללכת בהן. את יודעת
שהדרך מתפצלת ורבויה כולה במהמורות, בסבכי קוצים, בדרדרים.
קשה לך, את נושמת בכבדות לסרוגין, פעמים את נרדפת אחר צללים,
פעמים את נחבאת בין העצים לבל ישמעו, או יגלו היכן מקום
מסתורך.
אלה הם חייך, לפעמים את מגלה אורח רוח לנהל אותם, כביכול,
כרצונך, אך פעמים רבות מספור את נותנת לפחד להוביל את הנתיב
וקשה ממנו לחזור או להתחמק לדרך חדשה, אולי יותר מפותלת, אבל
יותר אמיצה. אבל, מהו אומץ, את תוהה בקול. שרה לך שירים
מהתקופה על חוסר קונפורמיות , אך למעשה את אחת ככל האדם. קמה
בבוקר, לא ממש מבינה למה ולמי זה טוב, יודעת שבטח לא לך. אך
מתוך היאוש והמיאוס, את כן מוצאת לך רגעי נחת בודדים, שמצטברים
להם עם השנים וצוברים להם עובש קל. את כרגע לא רואה את הסוף,
אך מהו אותו סוף, האם תגיעי אליו מתי שהו, האם תהיי באמת
מאושרת, יותר רגועה, פחות כמהה למשהו, פחות טרודה שמשהו חדש
ומאיר עיניים יופיע לך קח פתאום, האם תתני לו להגיע אליך,
להיכנס לתוכך ?
כבר התיאשת מלמצוא את היופי בכל אדם, לתור אחר הטוב לב..כי
אולי בני האדם הם כל אחד לעצמו, וכל אחד הוא זאב..? את תוהה אם
הפחד שלך והגמגום שלך שכל פעם יוצא מגרונך משקף משהו מחוסר
ההבנה שלך לגבי מה שאנשים רוצים ממך..את תוהה למה את צריכה
להיות כאחד האדם, אבל את בתוך עמך יושבת, יודעת שזה לא בדיוק
מה שרצית, אבל לא בטוחה מה האלטרנטיבה. תוהה בקול האם את מרוצה
מאיפה שאת ומה את שואפת לעשות בשנה הקרובה, את רושמת בנייר
מכתב מבושם את כל משאלות הלב, כפי שעשית כשהיית ילדה קטנה
ומלאת הערצה עצמית, תמיד חשבת שכשתגיעי לגיל של הגדולים לא
תהיי כמוהם - מרירה,צינית,ווכחנית,כוחנית . והנה הפכת להיות
אישה בוגרת, אך זרה.את תוהה שוב מה גורם לך לא להתיאש, מה גורם
לך כל בוקר לקום לעשות את חובותייך , את מבינה שזו את עצמך.