שפתיים לנשק גוף לאהוב...קצת.
אני עומדת כאן לבד בחדר הלבן הזה מחכה לתוצאות, אני לא יודעת
מה יקרה איתי כשאני אדע את התשובה.
האנשים פה קצת משונים, הפנים שלהם עייפות וכל פעם שאני מעיפה
לכיוונם מבט הם מחייכים לי במתיקות מרירה כזאת שעושה לי בחילה,
או שמה זה לא הם שעושים לי את הבחילה...

שפתיים לנשק גוף לאהוב...רק עוד קצת.
אני יושבת פה על המיטה בוהה במסך הטלוויזיה, עוד כמה בנות
יגיעו לזה, ירקדו בפרובוקטיביות יתר על המסך נוגעות ועוד יותר
נוגעות בזמר ראפ עלוב.
לא לזה חשבתי שאני אגיע.

שפתיים לנשק גוף לאהוב...קצת יותר.
אני שוכבת על הריצפה הקרה עם הגב כלפי התיקרה, מחכה.
שמישהו יבוא כבר וידרוך עלי שוב ושוב ושוב! רק שיפוצץ לי את
הדבר הזה בבטן, שיכאיב לי עד דמעות.
שיסביר, שככה לא אמורים להיות בגיל 17.

שפתיים לנשק...
קצת הגזמתי לא?! הלכתי רחוק מדי- מוקדם מדי...
אני לא רוצה אותו ולא רוצה את הדבר הזה שבבטן שלי.
אני רוצה לעמוד מול המצלמה ולהימרח על זמר ראפ עלוב להיתלבש
בפיסות בד שבקושי מכסות לי את התחת.
אני לא רוצה לישון בין בכי לבכי ולא רוצה לחיות לפי בנאדם אחר.
נמאס לי שמזכירים לי שזה רצח, נמאס לי מיסורי המצפון האלה.

אני לא רוצה את זה עדיין, אני לא רוצה את זה בכלל.


אז אני עומדת בחדר הכחול הזה מחכה לסיים עם הכל, לקחת את
הדברים ולברוח. הכי רחוק שרק אפשר בלי לחשוב על מה שעשיתי ועל
מה שיכול היה להיות.
אז אני מקבלת רגליים קרות ואני בורחת לפני שסיימתי הכל, אני
חוזרת הביתה ואומרת שלום.

אני לא יודעת עד כמה תתגעגעו אלי, רק צרות הבאתי, במיוחד
בתקופה האחרונה...
אני חושבת שעדיף שתזכירו רק כמה מתבגרת טיפשה הייתי, בלי
להוסיף סוכרזית, זה במילא ממתיק מזוייף.
אני לא אמשיך למרוח לי את הזמן אחרת גם את זה לא אעיז לעשות,
זה לא ייכאב, לא לי ולא לו, זה רק כמה כדורים והולכים לישון.

אוהבת.
אמא בת 17.