החורף, שהחל נותן אט אט את אותותיו, שיחרר קמעה את עכוזיה
הקפוצים של דגנית. דגנית תהתה בינה לבין עצמה האם תמו ימי
עצבותה והחורף הזה הוא-הוא החורף שלה, החורף לו חיכתה. מאז
ימי עלמותה נודעה דגנית בתור נערה קלה ויפה אך עם זאת קפוצת
עכוזים. בשובה מבית הספר צועדת הייתה בשבילי כפר הולדתה,
תרמיל העור הגס על שכמה, חלת השבת נגוסה ורטובת פינות תחת בית
שחיה, סומק קל על לחייה וחיוך שובבי אומר זימה מרוח על פניה.
אך ככל שניסתה להסתיר את עובדת היותה קפוצת עכוזים, בלטה האמת
המציקה לעיני כל. גם הענטוזים הקלים שסיגלה להליכתה לא הצליחו
להסוות את המתח הרב ששרר בשרירי ישבנה הצעיר.
יפה הייתה דגנית כבר בצעירותה. צווארה ארוך ולבן, מעוטר
בנקודת חן חומה וגלמודה בצידו השמאלי, גם שיער חום וארוך
השתפל מקודקודה. שיער שהיה מוחלק בקפידה ומבושם קלות בניחוח
הדבש, תוצאה של שימוש תכוף במיני תמרוקים משובחים שהייתה ידה
משגת בשל השכר המכובד שקיבלה בעבור שיעורי עזר בחשבון שנתנה
לנערי הכפר רפוסי השכל ומחוטטי הפנים. החזה הגדול והזקור בו
ניחנה הוא זה שהיווה את הסיבה העיקרית להופעתם הסדירה של
מחזרים רבים וחביבים בני הכפרים השכנים. בנוסף לכך תרמו רגליה
הארוכות והשריריות כשל רקדנית בלט מאומנת, על אף שרק עצם
המחשבה על השתתפות בשיעורי מחול הסבה לה בחילה משום שנודעה
ברבים כבעלת מוטוריקה מעוכבת ובחוסר קואורדינציה מובהק.
הישבנים - הם אלו שגרמו לה לצער גדול. קפוצים היו משחר
נעוריה, קשים ומכווצים. בני זוגה שהעזו להרחיק לכת בזמן
גיפופי האהבהבים ושולחים היו את כף ידם הרועדת לעבר אחוריה
המזמינים בשל חזותם העגולה והמפתה, היו נתקלים בחומת מגן
בצורה ואיתנה. נרתעו והיו מאבדים את תשוקתם באחת,נסוגים לאחור
במורא. לילות שלמים הייתה ממררת בבכי במיטתה, צורחת "למה
אלוהים?" לעומק הכר בקולי קולות ובועטת ברגליה בחוזקה על
המזרן.
חודשים רבים חלפו בטרם הצליחה סתווית, אחותה הגדולה ורכת
הישבנים, לשכנעה לסור לביקור אצל דוקטור שמעון, רופא הנשים
המסור. כשהמתינה בתור אצל מרפאתו השכונתית בעיר המחוז הסמוכה
לכפר הולדתה, המתח הנפשי ששהתה בו גרם להתקשחות יתרה של
עכוזיה עד שכמעט ולא יכלה לעבור את המרחק הפעוט בין מושבה
בטרקלין ההמתנה המהודר לבין חדרו של הדוקטור החביב. אתרה מזלה
שסתווית התלוותה אליה ותמכה בה, תוך שהיא צובטת קלות את
אחוריה בניסיון לשחרר מעט את המתח הרב שנעצר בהם. כשהתיישבה
דגנית על הכיסא ודלת חדר הרופא נטרקה מאחוריה, הבכי כבר השתלט
עליה לגמרי:
"עזור לי דוקטור! מיררה בבכי, "איני יכולה לשאת עוד את המצב
המזופת הזה. נערה צעירה הנני. נחמדה ומבוקשת, עגולת דדים ויפת
פנים, ריחנית וחביבה, מתוקה ומצחיקה. הזכרים מתדפקים על דלת
ביתי, רוצים בחברתי כבת זוגתם בימי חג ובימי חול. אך אבוי לי
רופאי היקר. כשמגיע הרגע לפרוק כל עול וללכת עד הסוף, נחשף
סודי האפל - עכוזי הקפוצים מבהילים את גברברי המחוז שנרתעים
מבשר עלומי המוקשח. רבים מהם שואלים אותי לפשר התופעה, או
לפשר "המחלה", כפי שחלקם מכנים זאת. גם כשדוחקת אני בהם ללטפם
בעדנה וברוך והם נענים לקריאותיי, אחורי בוגדים בי בשנית,
נותרים כחלוקי נחל עקשניים, כסלעי בזלת. מה לא ניסיתי
דוקטור?! משחות טבעיות מעשה ידי חבצלת שכנתי - מרחתי גם
מרחתי, טפיחות קצובות עם מחבט טניס שולחן - חבטתי גם חבטתי,
גורים רכים של חתולה סיאמית כבר ליקקו את האזור הנגוע - אך
דבר לא הועיל. כמו כן, כואב לי דוקטור! קשה לי לשבת וקשה לי
לקום. קשה לי לרקוד והנורא מכול - בתולה אני! כשמרבית חברותי
- שמנות ממני, מכוערות ממני, נטולות חן שובבי כשלי, בשלות
פחות ממני ל'דבר האמיתי', כבר מרבות ללכת עד הסוף - תקועה אני
בשלב הנשיקות, הליטופים והגיפופים. די לי בכך!"
"דגנית יקירתי, את הרי לוקה ב'קדחת התחת!'" השיב הדוקטור
בעודו מכחכח בגרונו הניחר. "הבעיה הרפואית שלך מוזכרת אמנם
בספרות הרפואית, אך מעודי לא חזו עיני בתופעה עצמה" המשיך.
"הדעות לגבי הטיפול הדרוש חלוקות. 'אסכולת ג'ונס' גורסת כי
הגורם לבעיה טמון במתח נפשי עז הנובע מרגשות   אשם כבדים
שיסודם בגעגועים לא מוסברים לבשר צבי מעושן. המומחים הנמנים
על אסכולה זו מעודדים טיפול פסיכולוגי רציף וביקור שבועי
במסעדות בשר. אמנם בשר הפרה והכבש הנפוץ במדינתנו רחוק בטעמו
שנות אור מטעמה של ירך צבי היערות מעושנת היטב ומשוחה במרקחת
דומדמני יער כבושים, אך יצר הגרגרנות הנלווה לאכילה והתחושות
המציפות את הסועד, או הסועדת במקרה הספציפי שלך, זהים
להפליא!" סיכם דוקטור שמעון תוך שהוא סופק בחדווה את כפותיו
ומנוע מלהסתיר את התלהבותו הגועשת.
"אני צמחונית דוקטור", יבבה דגנית בייאוש מר.
"וובכן, בדיוק בשל כך נוטה אני בעצמי, על אף היותי גרגרן בלתי
נלאה וחובב מושבע של בשרו הרך של הצבי, להמליץ על הטיפול
המזוהה עם האסכולה השנייה, הלוא היא 'אסכולת גרגוריס' או
לחילופין 'שיטת מינטקביץ'', על שם המדען המקדוני המהולל
גרגוריס מינטקביץ' שאימו הייתה חובצת חמאה יוונית ואביו סוכן
דברי סדקית אלבני מוצלח וידוע ומשום כך השם המשונה שהוא נושא.
אסכולה חתרנית ומהפכנית זו גורסת כי על כל קפוצי העכוזים
החפצים בפיתרון לבעייתם לעזוב במהרה את מקום מגוריהם, להינתק
באחת מחבל הטבור המחברם לאימא ולקבוע את ביתם בעיר הגדולה,
במטרופולין הסואן והמאיים. מינטקביץ' טיפל בעשרות מקרים של
נערות קפוצות עכוזים בחבל ארצו, פרסם מאמרים מרתקים ונודעה לו
הצלחה עולמית בעולם הרפואה. לפני כעשור, בשוך הקרבות הרבים
והקשים בארצות הבלקן   פקדו את מרפאתו של "גרגוריס הגדול" (זה
הכינוי שדבק בו בעל כורחו עם הצלחתו) עשרות נערות שפופות קומה
ויפות להחריד שהתקבצו ובאו מכל כפרי מה שהיה פעם 'יוגוסלביה'.
גרגוריס ההמום לא ידע מה לעשות. העומס במרפאתו המרוטה גם כך
היה רב, בין היתר משום שהתנדב לעזור לאחיו הווטרינר שנפל
למשכב ולרפא גם חזירים, כלבים ותרנגולות שהביאו למרפאתו איכרי
הכפרים. בכיין של הנערות התמות נגע לליבו הטוב של גרגוריס.
הוא הכניסן לחדרו אחת אחרי השנייה, הפשיל את חצאיותיהן מטה עד
שנגעו בנסורת שהייתה פזורה על רצפת העץ, החל ממשש את עכוזיהן
החלקים והקשים ולא האמין למגע ידיו - 'קשה יותר מגזע אשוח
לונדוני בשנת בצורת!' אמר לעצמו בפתיעה. בטוח בעצמו וב'אסכולת
ג'ונס' הפופולארית שלחן לאכסניית הנוער של חברו הטוב ז'נבייב
ופקד על כולן לדבוק בתפריט בשר מעושן - 'חזירים, תרנגולות,
איילים, שועלים, דובים, לא חשוב מה בנותיי, העיקר שתטחנו בשר
כאילו גורל ישבנכן תלוי בכך!' (מה שאכן היה), הפציר בבחורות.
בתום שבוע של תפריט בשרי שבו אליו הנערות מדדות ועצובות יותר.
כשמישש גרגוריס את ישבני הנערות הבוכיות חשכו עיניו וזב
חוטמו. 'קשים כמו פחית שימורי דגים עבשים' סינן מבין שיניו.
אובד עצות וחסר מעוף נכנס למשרדו ושקע במרה שחורה. לאחר שלגם
שלוש כוסיות של שיכר רומני זול וכמעט ואיבד את עצמו לדעת שמע
דפיקה חלושה על הדלת. הייתה זו מזכירתו הוותיקה והנאמנה ברטה.
שמנמנה וטובת חיוך, נכנסה אליו ואמרה בקולה הצווחני: 'שלח
אותן לעיר אדוני. אחות סבתי עליה השלום לקתה גם היא בצעירותה
במחלה נוראה זו. רגע לפני שאמרה נואש אזרה אומץ, ארזה תרמיל
עם מעט בגדים וכמה צנצנות ריבת אגסים, נשקה לבני משפחתה ועזבה
לעיר. לאחר כחודש ימים הגיע מכתב ובו נאמר 'אני מאושרת. מצאתי
עבודה כמבשלת וכובסת בבית משפחה אמידה במרכז העיר, משלמים לי
טוב, אני רואה פרצופים חדשים, יושבת לעיתים בבתי מרזח, מקפידה
להידפק אחת לשבוע לכל הפחות והמשמח מכול - עכוזי רכים מאי
פעם. אני סבורה כי השינוי הקיצוני באורח חיי הוא זה שאחראי על
התרפסות אחורי. יש לי תחת של תינוק. ולא, אני לא אחזור לעולם
לכפר!'
"'נהדר!' צעק גרגוריס ממקום מושבו מפינת משרדו שהדיף ריחות
כוהל חריף, 'פשוט נפלא! מחר יוצאת שיירה לעיר. כולן, אבל כולן
ללא יוצאת מן הכלל תצטרפנה לשיירה זו ותעזובנה את הכפר לנצח.
אם אחות סבתך התרככה - יתרככו גם הן! לא עוד חליבות עם שחר,
לא עוד רעיית צאן באחו, לא עוד ליקוט פטריות ועשבי מרפא ביער
הרטוב לאחר הגשם, לא עוד תחת מברזל!!!'
"וכך אכן היה, דגנית יקירתי. חודש ימים לאחר הפרידה הקשה
ממשפחותיהן ומעברן הנמהר לעיר הגדולה והסואנת מלאה תיבת הדואר
של גרגוריס בעשרות מכתבי תודה בנוסח 'אתה תותח רוסי עב קוטר,
בלעדיך לא הייתי עוזבת מעודי את בית אבא, בלעדיך ישבניי היו
נשארים ישבניי פלדה לנצח' וכהנה וכהנה. דבר המקרה נודע ברבים
וגרגוריס רכש לעצמו שם של גאון רפואי רב תעוזה, מומחה לעכוזים
קפוצים, ממציא ומייסד 'אסכולת גרגוריס לטיפול בבעיית קדחת
התחת'. ולכן, דגנית מותק, ממליץ אני בחום על סוודר ובלי שום
קשר, אני מתריס בך לעזוב למען השם את כפר הולדתך מיד עם תם
חוק לימודיך ולעבור לעיר הגדולה. די לך בשממה זו. מצאי לך
דירה חמודה, רענני מעט את מלתחתך הדלה, חפשי עבודה בתור
מלצרית או מוזגת שיכר מוגז למיואשים, חזך השופע יעזור לך רבות
ומבטיח אני לך כי תוך חודש ימים, לכל היותר חודשיים, את לא
תזהי את הטוסיק שלך. הוא יהיה רך כמו לחמניית פילסברי טרייה."
דגנית האזינה לדבריו של הדוקטור בתשומת לב ושבה לביתה. "בשום
פנים ואופן!" צווחה עליה אימה. "לא עיר ולא נעליים! קודם
תסיימי בית ספר תיכון, אחרי זה תלכי לצבא ורק אחר כך,
כשתשתחררי, תעזבי מבחינתי ל'טיזן שלוך'. מי יכבס לך כשתשובי
בסופי שבוע, מי יבשל לך הא?! ילדה מפונקת של אימא, בואי, תני
חיבוק לעזאזל, בואי הנה דיגדיג!"
עם כל הכעס והמרירות ידעה דגנית כי הצדק עם אימה והמתינה עד
שחרורה מהצבא. בפלוגה בה שירתה דבק בה הכינוי "קפיצי" על שום
ישבנה המוצק וקפוץ השרירים. תקופת השירות הצבאי הייתה תקופה
נוראית מבחינתה של דגנית והיא סבלה בשקט, ממתינה בקוצר רוח
ליום שחרורה. יום לאחר סיום חובותיה הלאומיים למדינה, שלוש
שנים לאחר השיחה הידועה עם אימה, ארזה דגנית פקלאותיה המעטים
ונופפה לשלום לאימה ולאחיותיה מחלון האוטובוס "אל תבואו לבקר
עד שאגיד לכם שאפשר" הזכירה להם את הנחיותיו המדוקדקות של
הרופא לניתוק רגשי ופיזי. "דוקטור שמעון אמר כי אני מחויבת
לחוש את הבדידות המרה על בשרי. בלי מועקה של סביבה חדשה
ומאיימת לא תבוא הישועה! וגם אל תתקשרו, תסתדרו בלעדי ביום
שישי, סססאמק!" "ביג סיטי היר אי קם! תחת של תינוק אני
רוצה!!!" צעקה בכל כוחה מחלון האוטובוס. כשהחל זה לנוע הפשילה
את מכנסיה, הצמידה את ישבנה המוצק לחלון האוטובוס לנוכח
פרצופיהם הנדהמים של סבא וסבתא שחשו בחולשה למראה נכדתם
הסוררת. ברגע שפגשו עכוזיה הקפוצים והנוקשים את חלון האוטובוס
בפעולת ה'מונינג' המסורתית שנהגו לבצעה כל עוזבי הכפר, הגיב
זה כאילו אבן חדה פגעה בו, נשבר לרסיסים ושבריו ניתזו בקול
גדול על האספלט האפור והחם. אימה בכתה ולא יכלה להסתיר את
מבוכתה. דגנית ניגבה את דמה הניגר במטליות לחות בריח לימון
שהכינה מבעוד מועד כשצפתה את תוצאות מעשה הנחפז והתיישבה בנחת
על מושב הכיסא, חיוך של תקווה מרוח על פניה היפות.
ההתאקלמות לא הייתה קלה. המים במקלחת טפטפו, הצבע על הקירות
התקלף, העכברים הרגישו בבית יותר ממנה וכמעט כמו שותפה לדירה,
שהקפיד לא להתגלח, להפליץ בפומבי ולהזמין קבוצת   חברים ערב
ערב לשתות בירה לדבר על סקס בקולי קולות. אך כשנשכבה לישון כל
לילה בשעה שתיים בתום משמרת מתישה בפאב, חיוך שובבי נסוך על
פרצופה. חשמל זרם במורד גבה ותחושות עקצוץ חצופות בחיבור בין
חמוקיה לגב התחתון הקפיצוה כאילו קריאת 'שחר אדום' נשמעת.
הסתיו החל להיפרד בעצב מתושבי העיר. דגנית, שכבר חודש ימים לא
הכניסה דבר מזון מבושל לפיה   וניזונה מכריכי נקניק ושאריות של
בירה חברותית מהחבית חשה מועקה כבדה. השעה הייתה שבע בערב,
רוח קרה נשבה מהחלון הפתוח. דגנית קמה משנתה ונכנסה לחדר
האמבטיה. תוך שהיא מצחצחת את שיניה חשה תחושה מוזרה בישבן.
ביראה לא קלה שלחה את ידה השמאלית לאחור ומיששה את עכוזה
השמאלי. "איי!" נפלטה זעקה רמה מגרונה. "זה רך זה רך! התחת
שלי רך! תודה דוקטור שמעון, תודה גרגוריס הגדול! יש אלוהים,
אימא, תכיני את מרק השעועית האהוב עלי, אני באה לשבת!" יניב,
שותפה העצל והסרוח שהוזכר זה מכבר לא הבין על מה כל ההמולה
מכיוון חדר האמבטיה. כשדחף את הדלת ופסע פנימה, תחילה בחשש
ואחר בפליאה, ראה את שותפתו הנרגנית והביישנית מקפצת כמו
איילה שלוחת רסן, לבושה חזייה ותחתונים, מברשת שיניים טחובה
בפיה וידיה עסוקות בפחיסה ובהצלפה על ישבניה. "תיגע תיגע! אל
תפחד, יש לי תחת של תינוק, יש לי תחת של תינוק!" יניב לא
וויתר על ההזדמנות שנקרתה בדרכו. שלח את ידיו וחפן את עכוזיה
הרכים כאילו היו... עכוזים רכים! חפן והודה - "אכן, תחת של
תינוק. אך על מה כל השמחה, זה לא אמור להיות כך?! את הרי נערה
צעירה ושטופת הורמונים!" "אמור, בטח אמור!" חייכה אליו דגנית,
"רק שלא תמיד מה שאמור לקרות קורה ועכשיו, אם לא איכפת לך,
אני רוצה להתענג על הרגע..."
הסירה דגנית את חזייתה והסתובבה מלוא חזה השופע לעבר יניב
ההמום, פטמותיה הזקורות והקשות כמו סוטרות לפניו הלא מגולחים.
"דפוק אותי יניב! דפוק אותי כאילו אין מחר! אני רכה ומתוקה
ורוצה את זה עכשיו!! יניב לא היסס לרגע. פשט את בגדיו
הסרוחים, אחז במותניה הצרים של דגנית, סובבה בחוזקה חזרה
כשגבה צמוד לבטנו ופניה לכיוון הראי, אחוריה הרכים מופנים
לעברו ורוטטים בשמחה מגודל המעמד (תרתי משמע) ותוך שהוא מתעלם
מהגשם הראשון שהחל לרדת ואיים להציף את דירתם העירונית
המזופתת שהייתה קטנה מלהכיל את תשוקתם הגואה, הידפק על דלתה
האחורית של דגנית והתקבל בברכה.
אכן, זה החורף שלה.