אינני זוכר איך הגעתי לשם. אני זוכר בבירור ששמעתי חדשות
באוטובוס. הטיגריס הבנגאלי החופשי האחרון בטבע מת, שביתה
כללית במשק, השרב ימשך. הייתי בדרך לאזכרה של אהבה ישנה. אבל
מה קרה אחר-כך אינני יודע. הייתי באולם גדול, אפל וקריר.
במרכז האולם הואר שולחן טבעת עגול וסביבו כסאות. ידעתי כי
האולם גדול בהרבה ממה שהאור במרכז גילה. לא יכלתי להרגיש שום
קירות. אך כיפת התקרה הייתה מורגשת מאד - הר כגיגית.
כשהבטתי לאחור, לתוך האפלה - ראיתי עשרות מראות ללא מסגרות.
דמותי הנשקפת לא נראתה זהה בכולן. כשהבטתי שוב באור היו אנשים
שונים ניגשים לשולחן. הם לא היו כל-כך שונים למעשה. כשהתרגלתי
יותר לאור וקרבתי לשולחן בעצמי, נראו חלקם כתאומים ממש. אותו
שיער כמעט לכולם, חלקם ארוכי שיער וחלקם מסופרים למשעי, שניים
כמעט קרחים. מיעוטם מזוקנים, מיעוטם עם עגיל באוזן, אחד עם
עגיל בגבתו הימנית. אבל מעל לכל היו העיניים. לכולם היו אותן
עיניים. עיני שלי.
בקבוצות הזהות לא היו כמעט הבדלים, אך גם בין הקבוצות ניכרו
קווי דמיון רבים. לאדם זר היה הדבר מובן מאליו, אך לי עצמי,
שאיני נוטה להבחין בפרטים - הגיעה התשובה באיחור של רגעים
רבים. כולם היו פרפרזות, קריקטורות ואולי אידאליזציות - שלי.
הכרה זו התקבלה בתודעת כולם, פחות או יותר באותו רגע ממש.
בניסיון לכפות סדר על שלל המראות חילקתי אותם בראשי לשלוש
קבוצות. קבוצה של מוארים, פניהם חלקות ומאירות, זקופים
ובטוחים בגופם, התקבצו יחד לשמאלי. קבוצת אפלים, פניהם קודרות
ורובם כפופים מעט, העדיפו זה את חברת דומיו מימין לי. וקבוצה
אפורה, שלא היה בה מחן המוארים ולא מקדרות האפלים הייתה
הקבוצה אליה נצרפתי מכח היותם דומים לי יותר.
משישבנו על הכסאות, החלו ליחשושים רבים (אני פטפטן) "איך
הגענו הנה?" "מי אתם?". כמעט כולם חשבו כי האחרים כפילהם
והכינוס הוא סביבם. מכאן הנחתי כי העניין אינו סביבי, וכולם
כאן שווים ביחודם ונבדלותם. השם שלי (שלנו?) הפך באחת לחסר
משמעות.
בתוך מליון השאלות, התדהמה והסקרנות, חלפה מחשבה יציבה אחת.
במקום הזה שהיה כמעט מקדש לאגואיזם שלי - הפכתי לא חשוב. מרוב
אני כבר לא הייתי. אם הייתי נעלם מכאן, רק כסא ריק היה מעיד
עלי.
קול רם עלה משמאל, הבטתי בגבר הנאה והזקוף שקם ממושבו. כך
הייתי צריך לסדר את השער, חשבתי. ואיך צבע החליפה הקלילה
מחמיא לעיניו... הוא ניקה הגרון ואמר:
"אחים יקרים, אני מתנצל על הפתאומיות והאופן שבו הובאתם לכאן.
אני מבטיח שכל אחד מאיתנו יוחזר למקום ולזמן שממנו נשלף"
('נחטף', אמרו בבת אחת רוב המשתתפים, וכולנו צחקנו קצת, גם
הדובר).
"כל אחד מכם הוא תוצאה של בחירה אחרת. בכל בחירה ובחירה שבחר
מי מאתנו התפצלנו ונוצר אני חדש, שנציג שלו נמצא כאן".
כולנו הסתובבנו באותו רגע לאחור, כולם חשבו את אותו הדבר.
"כן," אמר הדובר לעורפי כולנו "אלו המתים, כל בחירה מיוצגת
כאן. גם אלו שהסתיימו במוות". לא מראות, אם כך, הישירו מבטן
אלי מהאפילה. אבל אלה לא היו הטעויות שלי. אני שילמתי על
הבחירות שלי. ויעידו הפוצים השחצנים משמאל, יכלו להיות לי
חיים אחרים, מסתבר.
"לא אוכל לומר כיצד הובאנו כולנו לכאן, אך מטרת העניין הובהרה
לי לפני זמן קצר. כולנו, כל האני האפשריים, עומדים להיהרג
במאורע אחד ויחיד, הוא יהיה משותף לכולנו - סופנו כמו
תחילתנו".
רחש מלמולים אפף את השולחן, כמה קבוצות קיבצו את הכסאות
למעגלים נפרדים "אנא," ביקש הדובר מעל להמולה, "הניחו לי
לסיים". "בזכות מעשה שעשו חלק מאיתנו בעבר, זכינו בחסד הזה -
לכנס את כל האני האפשריים. רק אם אזכה בהסכמת כולכם, אוכל
לשנות את הגזירה הזו."
כעת הפך רחש המלמול להמולה של ממש. בקבוצה שלי, שנוצרה (יש
להודות) מכך שלא נבחרנו לקבוצות האחרות, הייתה תחושת בלבול
גלויית לב. "אם הם כל-כך רוצים לחיות, למה שנעצור את זה?",
אמר אחד עם זקן צרפתי. זה שישב לשמאלי שאל:
"איפה היית כשחטפו אותך?"
"בדרך לאזכרה"
"של מי?"
"של רחל"
פניו נמתחו ועיניו איבדו את הברק
"היא מתה?"
ולנצח הפכה זו להיות אשמתי.
-"האם גם לנו תנתן זכות הדיבור?" - קטע אחד האפלים את הכאב
הנורא שהלם בהכרה שלי.
הדובר הראשון שתק ורק החווה בידו. רבות מהמניירות שלנו היו
משותפות, זה היה מאד מוזר לראות. התפלאתי איך קם רק מישהו אחד
לדבר, אבל בעצם יש לי נטייה להתמעט כשזורחים אחרים, עם התקפים
קצרים של שיגעון גדלות.
-"יפה," ענה האפל בסגנון צבאי משהו. השומה על צווארו הוסרה
בניתוח (כמו לרבים אחרים, מסתבר) אך הצלקת שלו הייתה מכוערת
מאד "מה נדרש מאיתנו כדי לתת לך חיים?" ומלמול של הסכמה עלה
מקבוצתו.
-"לי?" ענה המואר בקול מעט מלגלג "מדובר בחיי כולנו, כל החיים
בחדר הזה". העיניים המתות קפאו בגבי.
-"לך ולשכמותך. חייכם יקרים מאלו שלנו. לי אישית אין פחד מן
המוות. אם נגזר כך על כולנו - שיבוא". מעטים מאד התרעמו על
דבריו. ניסיתי להתאבד בגיל צעיר.
-"לא נדרש דבר פרט למודעות" ענה המואר לשאלה הקודמת. "אם
נסכים לשנות ביום המסויים ההוא את אורחותינו במשהו פעוט, חסר
חשיבות אפילו - הדבר ימנע".
-" עדיין לא הסברת מדוע זה מועיל לי, העובדה שאתה חי ונהנה
מחייך". מישהו מקבוצת האפורים, התרעם בשקט "מה זה אני ואתה,
כולנו אחד".
-"דברים נבונים לא צריכים להילחש," הביט המואר לראשונה אל
קבוצתנו "אכן, כולנו אחד וחיי אינם חשובים או טובים מחייך. אם
ירצה מי מאתנו במוות, הוא מחכה בחוץ" הוא הפנה ידו לקהל האפל
סביב "מי שחש כך, אין לי מה לבקש ממנו".
-"מי שרצה להתאבד בחר בכך, אני אדם מאמין ואני מייחל למוות -
אך לא אטול את חיי בידי". היה זה אני מחבורת האפלים שידו
הימנית הייתה גדם מצולק.
-" אז מדוע שתקח את חיי?", ענה אפור שלא יכלתי להבדילו ממני
"אם תסרב, אתה גוזר-לא, אתה רוצח!". החלה מלמלת נרחבת
בקבוצות.
-"ממה היא מתה?" המשיך קול היסורים לידי.
-"מסרטן."
-"מה!? אני זוכר את זה! אז למה לא הלכתם קודם להיבדק?"
-"מה, מה אתה רו- כלומר, מי בכלל- היא עזבה אותי הרבה לפני
זה!" זה היה ממש מוגזם - דמותי במראה שואלת שאלות מטומטמות -
שאלות שכבר חשבתי שהתגברתי עליהן.
-"למה?" הוא שאל בקולי התמים. זהו זה, קמתי ויצאתי לקבוצת
האפלים.
-"אין טעם בבחירות, מספיק אחד כדי לפוצץ את כל העניין" אמר
אחד, אולי זה שדיבר בהתחלה. "צריכה להיות הסכמה כללית או בכלל
לא". ניגשתי למוארים, אך שם לא היה דיון של ממש, הם רק החליפו
רכילות. חזרתי לקבוצה האפורה, רחוק מהקשקשן.
-" יש למישהו טיעונים נוספים?" מצאתי את עצמי שואל כדי להפסיק
את הרעש הפנימי בראשי.
כולם דיברו ביחד ואז השתתקו באחת, תודה לאל שאני מנומס.
התחלנו לדבר לפי הסדר. אני לא זוכר את הכל. הוזכרו שמות
ילדים, רעיות, בני משפחה שתלויים בנו. כנגדם חובות, משכנתאות
והכאב העצום של חיינו. אך הייתה מעט מאד אהבה ביננו, וזה
הכריע את הכף.
חזרתי לשמוע את סוף החדשות, עלה כרטיסן ומיהרתי למצוא את
הכרטיס שלי. מתישהו אני אמות - עדיין אינני יודע מתי. כך
שבעצם שום דבר לא השתנה.
חבל שלא עשיתי כלום להציל את הטיגריס. זו הייתה, לדעתי, החיה
היפה בעולם.