אני רואה את עצמי, נכנסת לתוך הבית הארוז, בפעם האחרונה.
מביטה מסביב, בחיפוש נואש אחר רמז קטן, שאני לא אשכח ביחד עם
הבית הקטן. כל ארגז סגור, כאילו ומכה בלב החסר אונים והחרד.
אעמוד שם, ואחבק אותה בקבלת הפנים, ואנסה בכל כוחי להחליש את
הרעד, מבפנים ומבחוץ, שלא תרגיש.
אני מכניסה עוד עיתון, לעוד כוס, לעוד ארגז. יושבת, צוחקת,
מפטפטת, ובינתיים מעכלת את העובדה, שזה בטח ההתחלה של הסוף. רק
המחשבה מעלה את חומץ הדמעות לעיניים, הפחד שאפרוץ בבכי שם
מולה, שאפול לתוך ידייה, שם על הרצפה, בפעם האחרונה.
אנחות הבכי ימלאו את החלל ההולך ומתרוקן. מלח הדמעות ישאיר
צלקת בלתי נראית בלב כמו על הרצפה. האריזות יפסיקו לרגע, והיד
תלטף את השיער בניסיון להרגיע, לעודד, בעוד השנייה מחזיקה
ומחבקת קרוב, קרוב. אותן המילים, שבדרך כלל נחרטות בלב כמו
באבן, ינסו לנפץ את החרדה האין סופית בחוסר הבנה ואולי בסלידה
מסוימת.
אני רואה את עצמי, מחבקת אותה לשלום, חונקת את געש הדמעות
הנוסף שמאיים לעלות ולפרוץ, נפרדת "לבינתיים". הפעם, לא יהיה
ניתן להסתיר את הרעד, מבפנים ומחוץ. המילים יתקעו בגרון. ספק
חיוך, ספק ניסיון נואש לא לבכות. שם, מחוץ לדלת של הבית הארוז,
בפעם האחרונה.
אנשים מסביב כבר במילא רגילים לעיניים הנפוחות. מבחוץ, אותו
ערב לא יראה שונה לאף אחד, משאר הערבים שלפניו. מבפנים, אותו
ערב ישנה את כל הערבים שאחריו, ספק לטובה.
ומשהו בי נשבר.
בין אם ישבר לנצח או לאו, רק הזמן יאמר. |