עודד זמיר / בתו (רחל) |
ראשי כולו משוקע לאחרונה בספר שירי רחל שהוגיתי בו יומם
ולילה.
כך אני יושב בפריטה שופנית על פסנתרי האהוב (אחד מהם-יש לי
חמישה, אחד אוסף בולים-אני פסנתרים ועדין מקווה להגיע
לפסנתר-הוורוד).
והשיר היפה הזה של רחל המשוררת אשר מילותיו מדולהלנות בהמשך.
ככה השיר הזה מתנגן לי בראש ביחד עם קטע של שופן.
ואז, היצר המנוגע במופרעות מולדת שבי, מביא אותי לעשות מעשה.
לשיר בהלחנה מקורית שיר זה כשברקע מנגן שופן. הוםפתי מעט כלי
הקשה בפתיח, גיטרה אקוסטית, בס ו....
הנה זה
כעיניו-אפורות עיניה.
ועמוק-נוגה מבטן.
ובזהב שפעת תלתליה,
גם אצלה מהול ארגמן.
כאביה תזיל מרגוע,
תנחם ותרווה עדנה.
וכמוהו תקה פצוע.
עד זוב דם היד הקטנה.
אות רזים סמוי מעיניים,
רמז מה מופלא מהבין.
בחוט הזה האמיץ שבעתיים.
מסבא אל נכד ונין.
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|