משהבחנתי בסדק הניבע בתקרה,
החלו לדלוף השמועות
כמו מעצמן.
טפטופי מידע ראשונים
חלחלו דרך הצינורות המקובלים.
הם עברו לכאן לפני יומיים.
כבני ארבעים.
כלב, ללא ילדים.
ללא ילדים.
כהרף עברה במוחי המחשבה,
שהחורף הזה
עשוי להיות קר מתמיד.
הדלי החל להתמלא.
מאז ומעולם חששתי
שמשהו כזה עוד עתיד להתרחש,
שהנה הסאה תוגדש
וחוסר ודאות מאיים
יעלה על גדותיו.
זה יותר משנה
שאין לי קשר עם השכנים.
לפעמים, וכאן אני מתוודה,
המתח בחדר המדרגות
ממש עוכר את שלוותי.
צמרמורת פולחת את שדרתי
למשמע כל צעד מתקרב.
בימי החול זה קל יותר.
אני פשוט נעלם.
ענייני עבודה בעיקר.
אלה סופי השבוע שלא נגמרים.
ההסתגרות,
הדריכות לכל רחש רקע,
האישון הזקיף על העינית.
איני יודע מה גורם לי
לספר לך את כל זה.
אולי זה הטפטוף שלא פוסק.
אולי זה הסדק,
האפלולית המזדחלת דרכו
לתוך הדירה,
ומשהו נוסף,
מת,
שהיא נושאת עימה.
אולי אלה רק השכנים. |