הגשם שכח ממני.
הוא מטייל ברחובות אחרים.
החלון שלי פתוח, בכל זאת
כי מי יודע
לאחרונה התחלתי להרגיש, בהיסוס ובעזרת קביים, אך
אני כבר מהלכת בחדר למרות שזה
קצת כואב. ובקרוב
אולי גם האינפוזיה
תרד.
בבניין הזה יש כלכך הרבה מדרגות
ולי יש מעט נשימה
בשביל כל אחת
מהן.
עוד
אחת
ועוד
ועוד
ובעצם כשהשמש מציצה החוצה מבעד
לאיזה ענן אני יכולה ממש לעוף בתוך
ציפייה שתספר לי את
האמת שרציתי לשמוע, את
הדברים שהאמנתי בהם, ואת
האמת השבורה לרבבות חלקים שהייתה שוכבת
פצועה על הרצפה כשדרכתי בה כמו
בשלולית פעם אחר פעם שלא בכוונה
מקשיבה לרדיו בלילה ריק בלב
שלם עטוף שמיכות ונזכרת
שיש לי
אותך. |
