אני שונאת ימי הולדת.
אני שונאת את הלילה לפני
שאי אפשר להירדם.
שונאת את הבוקר
ולא עושה מסיבה.
לא שמה את הפס הכי דק בעולם
כי אני שונאת ימי הולדת.
11 מסיבות שכולן נהרסו.
11 ימים בודדים שבא לבכות.
והינה מחר זה יהיה 12.
12 זה מספר נחמד,
3X4.
אולי זה כי 4 זה מספר המזל שלי
ואולי כי יש לי שנה פחות לחיות.
לפני 364 וחצי ימים נולדתי,
הייתה לידה קשה,
לפחות זה מה שאמא מספרת.
שלושים אחוז שנמות,
אני ואמא.
אבל הינה אני פה אחרי כמעט 12 שנים.
הדבר הכי נורא זה
ה'יום הולדת שמח, יום הולדת שמח..'
שונאת את השיר,
בעיקר את המנגינה.
שונאת את הדמעות שמציפות את עיניי
ובעיקר שונאת את הקטע בו אני
רצה לחדר ונישכבת לבד על המיטה.
כולם שואלים אותי למה,
למה זה כל כך רע?
אז בא המזל טוב,
ואני רותחת.
אולי זה מעצב או אולי מכעס.
לא ממש ברור לי...
אני לא יודעת למה..
אני לא יודעת איך,
אבל משבוע שעבר אני שונאת
ימי הולדת.
אני אוהבת לתת,
אני שונאת לקבל.
ואולי זה למה.
ימי הולדת הם עצובים.
בעיקר שלי,
לא מבינה למה לכולם
יש ימי הולדת טובים ורק לי לא.
רק אני מרגישה אשמה.

אני יודעת מה התשובה..
זה ששנה שעברה במסיבה הגרועה שלי
הזמנתי אותו.
הוא בא והביא לי שעון,
שעון כזה..
אחד מהיקרים.
חשבתי שזה היה ברור והוא אהב אותי..
אבל לא...
6 שנים אהבתי אותו.
והתשובה היא לא.
מאז ימי הולדת הם גרועים.