נניח,
שזה לא רק זמני.
שתוכל לסבול את הילדותיות שלי לנצח.
את הדרך בה אני שותה את התה שלי בבוקר ומשאירה את הספל באותו
מקום.
נניח שתוכל לסבול את הארון המבולגן והמצעים המקומטים. את החתול
שלי, את העוקצנות שלי, את הטיפשות והקטנוניות.
ואני, אשמע אותך נוחר בלילה-ואחייך.
נניח שלעולם לא נפסיק לפחד לא לדבר יום שלם.
נמשיך להמיר 11 שקלים ושבעים אגורות לחופש זמני ונשב הכי
מאחורה שיש ואני אוכל לדגדג אותך מתחת לחולצה באותה קלות שבה
אני מחבקת אותך.
נניח שנמשיך ללכת [ולחשוב] באותו קצב ברחוב.
נעשה חמישים סיבובים סביב אותו מקום ואתה תדבר על מוזיקה או
קולנוע וכל מה שאוכל לעשות הוא לעודד אותך להמשיך כדי למתוח רק
עוד קצת את הרגע המתוק הזה בו העיניים הנוצצות שלך מסוגלות
להכיל את היקום כולו.
נניח שאני אמשיך להביט בך בסתר כשאתה אוכל או כותב או נועל
נעליים, ואז אסיט את מבטי, כשתסתכל.
נניח שנגור ביחד. במקום עלוב מבחוץ והמהודר-מבפנים. יהיו בו
הרבה דברים שבורים אבל דבר אחד שלם,
עליו רק אנחנו נדע באמת.
נניח, שכן.
נעבוד קשה ביום, ונהיה חופשיים בלילה, ונאהב-כל הזמן.
מדיי פעם נשתעשע ברעיון שכל השאר לא מבינים-אתה תיצור מוזיקה
מלוכלכת ואני אכתוב רומנים זולים, נניח.
נצחק הרבה על העולם אם הוא לא יאהב אותם ועוד יותר-אם הוא כן.
נניח שתמיד נצליח למצוא מקומות בהם הכל קצת שונה מבשאר היקום.
מקומות בהם האוויר יצחק סביבנו והאנשים שיעברו מולנו ילכו לאט
יותר ויחששו פחות ואנחנו נביט בהם וננסה לנחש מאיפה הם באים
ולאן הם הולכים וגיבורים של איזה סיפור הם.
נניח שנמשיך לצחוק ולבכות בקלות רבה מדיי לנצח.
נריב ריבים טיפשיים ונשחק משחקים אינפנטיליים ונתלבש רק בשביל
להתפשט שוב.
נקרא תחת אותה המנורה ונבכה על אותה הכרית ונדלג בין אותן
המרצפות.
נניח שתחייך כשתקרא את המילים האלה בפעם הראשונה.
וגם בפעם השלישית והעשירית ואפילו בפעם המליון ואני אביט,
ואמס.
נניח שגם בפעם המליון אני אביט בחיוך שלך ואמס, ממש כאילו שזו
הפעם הראשונה.



ליונתן,
באהבה כנה.