הכי אני אוהב את ימי שבת. אני קם בבוקר וקודם כל מסתכל החוצה
מבעד לתריסים. אם יש יום יפה, אני יודע מיד מה יקרה. אני ארד
למטה למטבח, אמא תשתה קפה, אבא יקרא עיתון וסבא יחכה לי ליד
הדלת עם תיק אוכל ארוז לפיקניק וישאל אם אני רוצה ללכת איתו
לטייל.
"בטח שאני רוצה! לאן הולכים היום?" שאלתי בהתלהבות וסבא ענה
כהרגלו, "זו הפתעה".
"אוף! סבא, זה תמיד הפתעה!", אבל סבא רק חייך, פתח את דלת הבית
ואני יצאתי החוצה בריצה לעבר הרכב, סבא סגר את הדלת והחל ללכת
לצידו השני של הרחוב כשהוא צועק לעברי "בוא, היום הולכים, לא
נוסעים". הצטרפתי לסבא בריצה ואחזתי בידו הפנויה, "לאן הולכים
סבא?"
"הולכים לפארק המלכים", ענה והוסיף, "סיפרתי לך פעם למה קוראים
לו כך?"
"מה? סבא? אתה מספר סיפורים מקצועי?" שאלתי וסבא השיב שלא צריך
להיות מספר סיפורים מקצועי כמו אלה שמופיעים בטלוויזיה כדי
לספר סיפור שקשור במשפחה שלך. בדרך כלל בטיולים שלנו אנחנו
נוסעים כל פעם למקום אחר. סבא משגיח עליי כשאני משחק, אנחנו
אוכלים את האוכל שאמא ארזה לנו לפיקניק וחוזרים הביתה עייפים
אך מרוצים. אמא תמיד שואלת איך היה האוכל ומודה לסבא על זה
שהוא בילה איתי את היום וסבא בתמורה מודה לאמא על זה שהיא
מאפשרת לו לבלות זמן איכות איתי ואני רץ לאבא ומספר לו על
המקום החדש שסבא לקח אותי אליו.
"היום זו באמת הפתעה", חשבתי לעצמי, "גם הולכים ברגל ולא
נוסעים וגם סבא יספר לי סיפור כמו האנשים האלה בטלוויזיה".
הפארק רחוק מרחק של כעשרים דקות הליכה מהבית שלנו והייתי בו
פעמים רבות. הפעם היו אלו עשרים דקות ארוכות במיוחד במהלכן
הפצרתי בסבא, "נו, סבא, ספר לי!" וסבא ענה בעקביות, "חכה
בסבלנות". כשהגענו לפארק רצתי מיד לספסל ליד המקום שבו אני
אוהב לשחק וקראתי לסבא שיזדרז. סבא התיישב על הספסל לידי וליטף
את ראשי בעדינות ולבסוף אמר, "קוראים למקום פארק המלכים בגלל
סבא של סבא שלי". "מה הוא עשה?" שאלתי בהתלהבות. "מת", ענה סבא
תשובה לקונית שלא הצליחה לעצור את ההתלהבות שלי, "והוא היה
מלך? וקוראים למקום פארק המלכים על שמו?"
סבא צחק, "לא, הוא לא היה מלך, הוא עבד בחברה ממשלתית לייצור
משגרים אבל תחביב הצניחה שלו הוא שהרג אותו". כבר בשלב זה סבא
הצליח לרתק אותי, "מה קרה? איך זה להיות צנחן? איך הוא מת?"
סבא החל מהרהר בשאלות שלי, דקת הרהורים ארוכה שנראתה כמו נצח.
"תאר לעצמך מטוס נוסעים קטן שממריא ומטפס באיטיות ובהתמדה כלפי
מעלה במשך כחצי שעה עד לגובה של שנים עשר אלף רגל. כל אותו זמן
יושב במטוס צנחן ומביט על מד הגובה, מחכה שנורית החיווי תחליף
צבע מאדום לירוק, דלת המטוס תיפתח והוא יוכל לקפוץ החוצה
ולעבור את אותם שנים עשר אלף רגל בדקות ספורות וליהנות
מהאדרנלין הזורם בדם, מפעימות הלב, מאותה תחושה חוזרת של חוסר
התמצאות בשנייה הראשונה לקפיצה ולהדחיק את החרדה של מה יקרה אם
המצנח לא ייפתח. באותו היום, המזל לא האיר לו פנים והמצנח לא
נפתח. הוא התקדם במהירות מסחררת ולא רלוונטית לו באותו רגע
לאדמה ובניגוד ללווייתן מהסיפור הקלאסי שאתה אוהב, הוא היה
לחלוטין מודע לתוצאות המפגש הזה."
פרצתי בצחוק מתגלגל מלווה בקריאות "די! מספיק!". סבא הסתכל עלי
בתדהמה, "זה לא מצחיק". "לא סבא, זה לא הסיפור, משהו מדגדג
אותי ברגל". התכופפתי ומצאתי מתחת לספסל כלב מיניאטורי מכשכש
בזנבו ומלקק את רגלי. הרמתי אותו וסגרתי עליו בכף ידי שירגיש
בטוח. הוא היה ידידותי למדי ולא נשך. הנחתי אותו בכף ידי,
ליטפתי אותו וסבא המשיך בסיפור. "איפה הייתי? אה, כן. מותו
המצער כשלעצמו לא הייתה הסיבה שקראו לפארק בשמו אבל הוא היה
למעשה הגורם שהניע את כל הסיפור. עכשיו כשאני חושב על זה,
אלמלא אחיו כלום לא היה קורה. אתה מבין, אחיו היה זה שאמר שהוא
לא מאמין שזו הייתה תאונת צניחה, הוא טען שזה רצח." בהיתי בסבא
בתדהמה, לא יכולתי להבין איך הוא השתמש במילה בוטה כזו -  רצח!
סבא שהבחין בזעזוע שלי מיהר והסביר, "אני יודע שהיום לא יעלה
על דעתך שאדם ירצה באופן מודע ובכוונה תחילה לפגוע ואף להרוג
אדם אחר, אבל אתה חייב להבין שזו הייתה תקופה שונה לחלוטין.
תקופה שבה הכול היה חייב להיעשות מהר, להיעשות עכשיו, הכול
מיידי! אף אחד לא דחה סיפוקים ובטח שלא הלך לסתם טיול בפארק
כדי ליהנות מהנוף. הספורט הכי פופולארי באותה תקופה היה הצניחה
החופשית. הוא היה הספורט המושלם לקצב החיים המסחרר."
"אבל למה, סבא? למה?"
סבא ענה בקול קר ומחושב "תוחלת חיים ממוצעת של כחמישים שנה
שהיא תוחלת חיים קצרה לכל הדעות." ואז עצר, הוציא בקבוק מים
מתיק הפיקניק שלנו, מזג לעצמו כוס ושאל אותי אם אני גם רוצה.
"אני לא רוצה לשתות, אני רוצה לדעת מה קרה הלאה ". "כרצונך",
ענה סבא, לגם מעט מים והמשיך "המשגרים שייצרה החברה בה עבד סבא
של סבא שלי, לא היו משגרי טילים. אלו היו משגרי
חומר-אנרגיה-חומר. לפי חוק ההגבלים על הטכנולוגיות, כיום
משתמשות במשגרים אלו רק חברות מורשות להעברת חפצים דוממים
בלבד, אבל לא כך היה המצב בתקופה ההיא.  אז לכולם היה כזה והם
השתמשו בזה כל הזמן כדי להגיע ממקום למקום תוך שניות
ספורות..."
"רגע אחד! תן לי להבין, הם השתמשו בזה על עצמם?!" סבא התכוון
להמשיך בסיפור אך ילדה קטנה הסבה את תשומת לבו. היא עמדה במרחק
מה ממני, הצביעה עליי, דמעות עמדו בעיניה וקראה "גנב!" סבא
ניסה להרגיע אותה, "מה קרה?" שאל.
"הוא גנב את הכלב שלי!" אמרה בקול חנוק ופרצה בבכי. "אני בכלל
לא גנבתי אותו! אני מצאתי אותו כאן מתחת לספסל ושמרתי עליו.
בעצם הוא מצא אותי", הגבתי בסערה. לא הייתי מוכן שיאשימו אותי
סתם במשהו חמור כמו גניבה. "ששש... לא לריב", הרגיע סבא, "תן
לי את הכלב ואני אחזיר אותו לילדה, בסדר?" הכלב המיניאטורי
דווקא די מצא חן בעיניי ולא רציתי להחזיר אותו אבל לא יכולתי
לסבול את הבכי של הילדה ולא רציתי שהיא תחשוב שאני גנב, "אני
אחזיר לה אותו", אמרתי ונתתי לה את הכלב. היא הפסיקה לבכות
ולאחר שנרגעה אף החלה לחייך. "ככה יותר טוב", אמר סבא ואז שאל
בקול רך ומזמין "אני בדיוק מספר לנכד שלי למה קראו לפארק בשמו,
את רוצה להצטרף?"
"אני צריכה לשאול את אימא שלי אם זה בסדר". אימה הגיחה מאחור,
"לשאול אותי אם מה בסדר?"
"הילד הזה מצא את הכלב שלי וסבא שלו מספר לו סיפור על הפארק
כמו האנשים האלה בטלוויזיה שמספרים סיפורים, אני יכולה
להצטרף?"
"אני לא יודעת", ענתה אימה בהססנות כזו שמזמינה ילדים להתחנן
ולהגיד בבקשה מליון פעם בנימות שונות רק כדי שבסוף תוכל לחייך
ולהגיד "נו, טוב, בסדר".
האימא של הילדה התיישבה לידי. הילדה התיישבה בחיקה וליטפה את
הכלב שלה. האימא ליטפה את שיערה של הילדה וסבא המשיך בסיפור.
"כן, הם השתמשו במשגרים על עצמם. זה היה אינטרס של הממשלה.
הממשלה ייצרה משגרים בהמונים ומכרה אותם במחירים מסובסדים
במבצע משגר לכל בית. במקביל דאגה הממשלה למקם משגרים בכל בית
עסק ובכך הקטינה עלויות הוצאות נסיעה של המעביד והגבירה את
התפוקה של העובדים. משגרים מוקמו גם בכל מרכז קניות ובכך
הגדילה הממשלה את כוח ויכולת הקנייה של אלו שעדיין היו מתעקשים
ליהנות מחוויית הקנייה הממשית במקום לעשות קניות באינטרנט.
המשק פרח אך תוחלת החיים התקצרה לשליש. בני אותה תקופה החלו
לחיות כמו חולים סופניים שרוצים להספיק כמה שיותר לפני המוות
וקצב החיים הפך למסחרר. אף אחד לא קישר בין השימוש במשגרים
ותוחלת החיים הקצרה. אף אחד חוץ  מסבא של סבא שלי ובגלל זה
הרגו אותו!"
"ואח שלו גילה את זה? הוא הצליח להוכיח שהרגו אותו בכוונה?"
שאלתי אך נמנעתי מלהשתמש במילה רצח, אני לא אוהב אותה.
"כן, אתה כזה ילד חכם", סבא ענה וקולו נמלא גאווה.
"ואז מה קרה?" שאלה הילדה.
"ואז כל העסק הזה התמוטט כמו בניין קלפים," ענה סבא. "מהעצירה
של האחראים לרצח ועד חקיקת חוק ההגבלים על הטכנולוגיות הדרך
הייתה מאוד קצרה, אבל ההשפעות של שימוש המשגרים היו ארוכות
טווח ורק בתקופה של סבא שלי תוחלת החיים חזרה למאה וחמישים
שנה"
"זה סיפור יפה", אמרה הילדה. "תודה לך. אנחנו צריכות ללכת,"
אמרה אימה ולקחה את הילדה בידה. הן נופפו לנו לשלום והלכו."אבל
סבא, למה קוראים לפארק בשם פארק המלכים?" שאלתי כשהבנתי שבעצם
סבא לא ענה על השאלה שהתחילה את כל הסיפור. "היו שטענו כי
הממשלה ידעה כל הזמן שהמשגרים מקצרים את תוחלת החיים, שזו
הקנוניה הכי גדולה שהייתה על מנת לשלוט באנשים, שאנשי הממשלה
שהיו שותפים לסוד בכלל לא השתמשו במשגרים האלה. אותה קבוצה של
אנשים שאחיו של סבא של סבא שלי עמד בראשה, הקימה את התנועה
להנאות החיים. התנועה נקטה בגישה הפוכה מהמקובל. במקום להספיק
הכול ומהר, אנשי התנועה סברו שיש להעביר את הזמן הנותר בצורה
איכותית ואיטית וליהנות מכל רגע. הם התכנסו בפארק זה פעם בשנה
לציון יום מותו של סבא של סבא שלי ושיחקו במשחק שהיה אהוב על
אחיו במיוחד, שחמט - משחק המלכים ולכן קוראים לפארק בשם פארק
המלכים."
"תלמד אותי לשחק שחמט, סבא?"
"אולי בפעם אחרת, כבר מאוחר, בוא נחזור הביתה".