ליאה יצאה משער הברזל הגדול לכיוון השדרה שזהרה באור אפלולי של
זריחה ממששת ובאה, מגניבה לכיס המכנס חרצית אחת קטנה שהוציאה
מהזר הגדול שהניחה על הקבר שהוקם במיוחד בשבילה למרות היותו
ריק שבריקים. לכיוון מרכז העיר היא צעדה מפזמת בשקט שיר ישן
בעל תוכן לא ברור. "האין זה עילאי כשהדשא רטוב והרצפה מכוסה
חרציות רמוסות והירח בבירור ישן הלילה לבד כי מי יארח חברה
למפלת ההרים", כך קראה בקול לקול השואל "מי שם?" לאחר שנקשה על
הדלת במקצב ילדות. "הו ליאה כמובן" אמר הקול עוד לפני שנפתחה
הדלת לגמרי, "אך אל תשכחי שמפלת ההרים מרימה את הים ומבדילה
משמיים" הוסיף הקול בנימת ניצחון מאחורי חיוך חברי המברך את
הבאים". "הו יקירה לא שחכתי מאום, אך מה רואות עיני? מה זה
נשבר בביתך שזכוכיות פזורות להן אנה ואנה?". "שעון החול הזקן,
הוא נפל ונשבר לו, הותיר את ליבי מנותץ גם הוא, הן מתנה הוא
היה שניתנה לפני זמן רב ואבלה אני על האובדן כעת אך איני יכולה
לעשות דבר בנידון". ליאה הביטה בעצב בשעון השבור כי יודעת היא
את פשר דברים אלו. "זמננו הולך ואוזל אין זה כך יקירה? וראי את
כל החול המפוזר, הרי לנקותו ייקח נצח, זמן שכבר לא בידנו אכן,
אספי את השברים ונלכה ביחד הרי יום יפיפה מתבשל לו בחוץ". "לאן
מועדות פנייך? הו ליאה אמרי לי שאינך בדרכך לשדות!". "לשדות
לשדות הולכת אני, עסק לא פתור יש לי שם ואיזהו הכסיל שישאיר
פתיל משומש פתוח כך סתם לכל עובר ושב להבעירו, אלך לי לשדה
יקירה ואשרוף שם הכל אחת ולתמיד וכשאחזור אהיה מוכנה בהחלט
לפזר את חוטי מחדש לכל הרוצה בדבר". "חוטייך חוטי זהב השזורים
היום בלבבות רבבות ורבים הרוצים בדבר קשירת חוטיהם בחוטייך
ורבים וטובים הם אכן והו ליאה שלי המוכרחה את ללכת לשדות? העיר
היא גדולה והיא תהלל את קיומך אם רק תניחי לה לטבול עם נפשך
הקטה". "הו ליאה שלי רואה אני כבר בפנייך שחסרי משמעות הם דברי
כי דעתך כבר נחה על בית קטן בין צמיחה רבה ועצים שמעטרים את
הסביבה הטובה ולכן רק אומר לך ליאה שלי- הישמרי לך מפני שומר
היערות, שמרי נפשך מתהפוכות השדה כי סכנה עורבת שם למפנים את
גבם". ליאה נשקה לשלום לחברתה הטובה ובזוהר יצאה אל היום
שבחוץ. בהליכה מדלגת כמעט שמה ליאה פעמיה אל השדות שצד אחד
שלהם עיר וכל טוב בה ומן הצד האחר חורשת עבות מסיפורי אגדה,
בצד השלישי מטעי פירות שהיו לה כמאהבים סודיים שמאום לא לקחו,
רק נתנו ונתנו עד לסיפוק נפשה ובצד האחרון נראו מרחוק אותם
אויביי הירח, מתנשאי העבר, העתיד, ההווה, פסגות אלוהים מסעירות
לבבות, לבבות שקל לספקם לפחות. אל דלת הבית הגיעה וראשית הביטה
סביב, כמה אהבה בית זה, כמה יום וכמה ליל, כמה חג וכמה מועד,
כמה אושר וכמה סבל, כמה חיים ידעה בבית הזה. חלון המטבח פתוח
היה ווילון שתלתה היא עצמה ריצד קצת קצת עם הרוח שלא הורגשה.
אנחת חנק קטנה נמלטה מפיה של ליאה לפני שיכלה לעצור בעדה וכך
התיישבה בפתח הבית, רגליה מסוכלות ועיניה נודדות אל עץ הפרי
משתוקקת לרוץ ולחבקו אך גופה כמו גזעו נטוע באדמה. "חושבת אני
שהשמיים לועגים לי היום" מלמלה לעציה, אך כלום לא הוסיפה על
כך. כך ישבה וישבה עד שדלת נפתחת העירה אותה מחלומה בהקיץ.
"ליאה", אמר, והביט בה לאט, ציפה הוא לה היא יכלה לראות, להריח
אם לעמוד על דיוקם של דברים, מתוך הבית פרץ ריח מתקתק שהעיד על
הימצאותם של פרחי התפוח היקרים לה בבית עץ זה החביב. "כמה זמן
יושבת את שם?" וכל גיחוך לא היה בקולו, זוהי הסיבה שאהבתו היא
כל כך. "יושבת אני, זמן כזה או אחר, חסר חשיבות הוא לאור
הפריחה, הן ראיתה אותה? כל כך מרשימה היא, כאילו ממתיקה היא
סוד וצוחקת אלינו, "ימים וימים ויופי ויופי".  הביט גם הוא אל
העצים ושאף עמוקות את דרך חייו שיועדה היא לחלוק עימו. "ימים
וימים ויופי ויופי" כך חזר על דבריה ונכנס חזרה אל חלל הבית
והיא בעקבותיו. "מה עשית שם יושבת על אבן קרה? מדוע לא נכנסת
לאן שידעת כי רצויה את?". "ובכן, הגעתי עד הלום ונשימה נשמתי
וידעתי שנושמת אני והרגשתי שנושמת אני וחזי התנפח בעודו מתמלא
באוויר אך משהו בבטני כאילו חסם את כניסת האוויר ומחנק פתאומי
השתלט וחייבת הייתי לשבת לרגע או שניים, להסדיר עניינים
שבפנים". הם אחזו בדממה לרגעים בודדים. "האור והצל שרבים
בעינייך, במפץ נעימות רשרשו העלים ואלי השמיים במחולות יצאו כי
ידעו מה יביאו ימים", אמר לה וקולו מתנגן בליבה שידע כל מילה.
"אם ברצונך שאבין, דבר אלי שפה פשוטה" כך דרשה. "חסרת לי" אמר
והביט בעיניה. כבר הייתה כמעט בזרועותיו כשהבחינה בזר ורדים
זרוק באשפה ומיד התרחקה ועיניה רושפות. "ורדים, מכל פרחי העולם
הן בורדים בחרת להעלים עקבותיי?". "ליאה לא מבינה את..." ניסה
להסביר. "לא מבינה? הו מבינה מצוין אני. בחולות הטובעניים של
עינייך שקעתי וכמעט שנותרתי תקועה לתמיד ואל תנסה לסלף את האמת
ששיקרת כי האמת כתובה על פנייך בדיו שכנראה לא ידעת להוריד כי
כעת גם אני מלוכלכת בטינופת הורדים שסימני החול באגרטל עוד
נראים לעין!". בסערה ניגשת ליאה אל הסלון הקטן שגובל בחדר
השינה ובחדר האוכל כאחד כי קטן הבית, מתאים בדיוק לזוג. ליאה
תופסת את הכרית הקרובה אליה כמעט מבלי משים ומשליכה אותה על
זיק האומלל שחמתו גם היא מתחילה לעלות ולהתערבב עם רצונו הנואש
לפייס את ליאה. "אם רק... חדלי מן השטויות...ליאה באמת...".
"מה היו מעשייך כשנעדרתי מכאן? תחליפים זולים לי מצאת בן בליעל
שכמוך אמון היה לי בך ואתה השלכת אותו לצד כמו את זר הורדים
הזה". גם את זר הורדים היא משליכה וברגע ההוא תופס גם זיק
המבין כי הוכרזה עליו מלחמה את אחת הכריות ומשליכה בחזרה על
ליאה. "ליאה חדלי מזה תיכף ומיד שמעת אותי, לא ניסתי להחליפך
בכלום, דברי שיגעון בפיך ובעינייך". "הבלים! אל נא תחשוב כי
רפת מוח אני ואמור לי את האמת! מה היה פה?". זיק תופס את זר
הורדים כאשר ורד שובב אחד קורע את בשרו ומסרב לעזוב
ומניסיונותיו לנגב את טיפות נוזל הגוף בכרית תמימה נקרעת גם
היא וענן לבן מתפרע בחדר וליאה כאחוזת טירוף עוד משליכה דברים
לעברו. "איך מעיזה את לדבר על מחדלי? הלא את עזבת ופרמת את
ליבי, מדברת את על רמייה? אמרי לי את עם מי היית כשנדדת הרחק
ממי שאהב לך? אמרי את ואומר גם אני! זו דרכו של עולם ליאה אל
לך להתעלם מאמת". דברי נכונות רק מכעיסים את השיה הרוגזת והיא
מזילה דמעה ומגבירה את קצת תקיפתה למרות ששקטה היא עכשיו.
"אבוי... ליאה... חדלי מכך, איזה שד נכנס בך, ליאה, דרכי עולם
אמרנו, חילופי שבויים! אכן, חילופי שבויים, אני אומר לך ואת
תאמרי לי ונכריז על שלום בין ממלכות ושקט ישרור לבסוף". "ובכן
למי היו ורדי תועבה?" היא זועקת. "לנוף הבית, להפיג את זכרך".
"ומי זכה להלך לצידך?" הוא טובע את זכותו בעסקה. "זהו אינו
עסקך" משיבה. "כמה עוד פרחים תפסו את מקום פירותי התמימים?"
ממשיכה כעיקשת. "אף לא אחד, הן ראית בעצמך פריחה שבחוץ, חוגגת
את שובך אלי ואף מלאה את ביתי, אך ורק לכבודך, לפאר מלכותך הו
מלכת נשמתי, איש לא היה פה, איש לא היה בכוחו להחליפך בי
נשבעתי ליאה, אך אמרי לי מי זכה להוסיף חול לאגרטל חרציות
שנשאת אל בית המתים? מי מילא את מקומי בכוח זרוע?". "זהו אינו
עסקך" היא עודנה בשלה. זיק עומד ממעשיו, מתנשף ומתנשם ובכך
מכריז: "זוהי עסקת השבויים המחורבנת ביותר שראיתי מימיי!".
ליאה המסכנה עומדה פתאום, הלם אחז בה מהכרזה שכזאת. היא מורידה
את ידה שאוחזת כרית, ממצמצת בעיניה האדומות ומכניסה יד לכיס
המכנס ומוציאה בן ערובה קטן ומעוך. "הנה לך חרצית, קח ועשה בה
כרצונך כי אזל בה הכוח, אזל לבסוף". שניות בלבד עברו עד הייתה
בזרועותיו מלכלכת עצמה דם ארגמן ונוצות עננים ותשוקה שלא ניתן
לתאר במילים וחולצתו כבר איננה ונושא הוא אותה בפראיות אל מיטה
עדינה וכאן מתברר מקור הריחות. "פרחי תפוח" היא לוחשת בין
גניחה לגניחה "פרחי תפוח בכל מקום".