"זה בכלל לא נכון" התרעם אוהד. "את סתם אומרת, אני בחיים לא
הייתי לוקח לך את התפוחים!"
זהבית לא האמינה לו. היא בכתה וצרחה, כי הוא לקח לה את
התפוחים. הם היו אדומים, גדולים ויפים ואוהד לקח לה אותם. אמנם
הוא באמת לא היה לוקח לה אותם אבל כן לקח. וזהבית הולכת לבדוק
מי גנב לה אותם.
זהבית ניסתה לשחזר צעדיה. היא זכרה שאמה נתנה לה שקית עם
תפוחים אדומים. זהבית מאוד אוהבת תפוחים אדומים, היא אוכלת רק
אותם. אמא אומרת שרק בגללם לזהבית יש שער זהוב, ארוך ומתולתל
כל כך ורק בגלל שהיא אוכלת תפוחים אדומים יש לה עיניים כחולות
ושפתיים אדומות. אבל אמא כל הזמן טועה! כי אני גם אוכלת כל יום
תפוחים אדומים,אפילו אם הם לא שלי.ולי אין שער זהוב, וגם לא
תלתלים,העיניים שלי השארו חומות וגדולות והשפתיים שלי נבלעות
בתוך פניי.
זהבית הלכה לכל מקום שבו היא חשבהשהיא ביקרה בהם בגן, שזה לא
כל כך הרבה, היא ביקרה למשל בארגז החול. אני זוכרת את זה,איך
היא שיחקה עם השקית בידה ואיך היא התלהבה מזה שיש לה תפוחים
אדומים. אני ישבתי על הנדנדה ושמעתי כל מלה. כולם ישבו מסביבה,
אפילו אלה ששיחקו איתי. הם לא קינאו בה, הם העריצו אותה, אבל
אני קינאתי בה. רציתי את התפוחים האדומים שלה,את השער, את כל
מה שיש לה ואין לי. אולי חשבתי שכך אהיה באמת מיוחדת.
זהבית נזכרה גם שהיא הלכה לאחר מכן לחדר המשחקים ושיחקה שמה עם
הבובות.
היא תמיד לקחה את הבובות הכי יפות. היא לקחה את ברבי, גאולה
ואת מיכלי. לי תמיד נשארו לבסוף רק דנה, מיכאל ויובל. הבובות
האלה הראו מי באמת שווה משהו, כי לשלה אף פעם הידיים או
הרגליים לא יצאו מהמקום, לי תמיד חלק אחר נפל. פעם נפל לדנה
הראש. הגננת באה ותיקנה אותה אבל מאז איכשהו היא תמיד פוזלת
לכיוון זהבית, כאילו אצלה זה לא היה קורה. זהבית האכילה את
ברבי וגאולה בתפוחים האדומים שלה. לרגע רציתי להיות אחת מהם,
כדי לטעום מהתפוחים.
אחרי שהיא הלכה לקוביות היא נזכרה שבעצם לא היה שום דבר אחר
כך, אנחנו ישבנו במעגל, אני ישבתי מולה כדי לראות את התפוחים
האדומים מקרוב יותר. באותו הזמן מאוד רציתי אותם. באמת חשבתי
שזה יביא לי שער בלונדיני ועניים כחולות. באמת חשבתי שזה ישנה
משהו. זהבית משחקת בתפוחים שלה, מראה אותם לכולם, אני כבר מתה
מהתרגשות, רק חשבתי על הרגעהזה, שאני אקח את התפוחים ואהפוך
להיות ילדה יפה יותר, מוכשרת יותר ועם הרבה יותר חברים.
זהבית התאכזבה, כי עכשיו היא הבינה שמישהו באמת לקח לה את
התפוחים. זהבית פתאום נכבתה, עיניה נפלו ושפתייה היו עכשי
והרבה יותר אדומות, אבל עכשיו מבכי.
אני הייתי צריכה, אולי, לא יודעת להצטער? אבל אין בליבי שום
חרטה ,אמנם הם לא הפכו אותי לילדה יפה וכישרונית יותר, אבל הם
היו מאוד טעימים. |
