היא מותחת רגעים של אושר
על פני דפים של ספר מעלה תחב.
והיא מועכת זיכרונות של מועקה
לתוך כדור של פלסטלינה חמימה.
והיא שוקעת בשתיקה,
כשהיא בוהה לתוך עיניים מחייכות.
ופנסי רחוב בקרינתם הבודדה
קוראים לה לצאת אל הרחוב.
והיא יודעת לדרוך על הכאב
ולהצמיד אותו חזק לאדמה,
והיא שומעת שריקה שקטה
ואז נזכרת שהיא איננה יחידה.
והיא שלמה עם כל כמות המחשבות.
היא לא בורחת, היא רק פותחת ספר זיכרונות.
והיא שותקת, מחייכת ובוכה
והיא בסדר, לא פוחדת, חזקה.