אם היית חותכת את הלשון
הכל היה נראה אחרת.
היינו מחייכים זה אל זו
ושתיקתך הייתה מחזיקה הכל.

הייתי מתגבר,
כמו תמיד,
וללא שום טינה מעריץ אותך,
ואת מעריצה אותי.
היית חולקת עמי אותך
והייתי מסתפק בכך בכבוד.

ואם היית רוצה יותר
הייתי מתפעל.
הייתי מחייך.
אולי היית בוכה,
ואולי אני
(תמיד הייתי ילד בכיין)
ואיזה קסם היה בנסיבתיות הזו!
הוליווד ממש.
עם כינורות והכול.

אך העדפת את המילה על הרצון
והעדפת להתנצל במקום לפצות.
את לא טיפשה מספיק כדי שאסלח לך.
למה, בשם אלוהים,
לא יכולת לסתום את הפה?