עייפות גוהרת מעל
לבו הנסער וגופו הנרפה,
מאיימת לגרר את
מוחו המורעל
ומחשבותיו לאבקה זהובה
אשר במותו משולל השלווה
באנחה, תנשא בהבל הפה.
וכמותו עמה, יתפוגג
כל זכר לאותו גופיף זר,
שכהרגלו בקודש החטא
תחת מרום כוכבים
בשמים קמורים
ישב-
ובצל הכאב הטורדני
ואותה עירנות כפויה,
כפויית טובה - האובדני,
את עצמו למוות
חשב.

על מצבתו יכתבו
המניין ששמע קולו,
רק את האמת המכבה
את תופת חריצי מחשבת
הגרניט והאובסידיאן
הבוערים בתוחכה
שלו,
ולא את אשר היה-
צמא מנוחה.