הדלקתי את האור ונכנסתי לשירותים. בעודי משתין, הפכתי מודע
לקול טפטוף שעלה מהאמבטיה מאחורי. הוילון היה משוך, מכשירים
קוסמטיים עמדו על מדך הפסטיק האפור מולי. מתוך המודעות החברתית
שבה ניחנתי, החלטתי לסגור את הברז במקלחת, כי חבל על כל טיפה,
אומרים.
משכתי את הווילון ולעיני נגלתה גופתה משוספת הגרון של אהובתי,
האדם היקר לי ביותר בעולם, שוכבת בשלולית של דם. דם נטף מברז
האמבטיה. הסיבוב הנוכחי החל ללא כל אזהרה.


בחוץ היה קר, ואור הפנסים הכתום שחדר מבעד לצמחי הנוי הטיל
צלליות מוזרות על בכל. על הספה, עם סיגריה בידה, ישבה אהובתי
וחיוך ריק שחשף את שיניה תלה על פניה כמו מדבקה. שובל של דם
ירד מפיה. לצידה, על כסא פלסטיק שחור, ישבה ידידתי הטובה ביותר
וגם היא אחזה בסיגריה בוערת. מבטה היה קבוע בקיר שלפניה. מין
הפינה הגיחה אמא, מחזיקה בכפפות הגומי שלה מספרי פלדה באופן
שלא הותיר בי שום ספק באשר למה שהולך לקרות.

ברחוב טייל צילו של אדם.