היום כשיצאתי מהבית, החלטתי לא ללכת לעבודה..
אלא ללכת למקום ההוא, בקצה של השביל שעובר במרכז של החיים.
אני הולכת לפגוש את הזמן. יש לי עסק איתו בזמן האחרון ויש לי
בקשה ממנו. אם הוא יכול, להקדיש לי קצת מזמנו (הרי לזמן, יש את
כל הזמן שבעולם, לא?).
ושיקשיב לי. אבל באמת יקשיב.
ושלא יגיד שהוא צריך קצת זמן לעצמו, אצלו זה לא מתקבל על הדעת
ואני לא מוכנה לוותר.
כי כואב לי.. מאז שהלכת כואב לי קצת פה בפינה הקטנה הזו של הלב
שהחלטתי להשאיר לך למרות שוויתרת. ואני יודעת שזה היה צריך
לקרות וידעתי שזה יבוא עם הזמן, ולא משנה כמה נגיד שלא, שנינו
רצינו את זה. את הזמן, את החופש, למרות האהבה.
וכולי שמחה שזה קרה, וטוב לי עכשיו. אני חופשיה, מתכננת
תוכניות, צוחקת מלא, עושה דברים שהזנחתי, אני לא לבד כמו
שחשבתי וגם כשאני כן זה נחמד לי. הכל קורה בצורה הטובה ביותר,
וגם כשמרגיש חסר.. אם זה תשומת לב או מילה טובה אני יודעת
שכרגע אני צריכה לבד. וזמן, לפני שאוכל להקדיש את עצמי שוב גם
קצת למישהו אחר.
אבל כואב.. כואב לי קצת פה בפינה הקטנה הזו של הלב שהחלטתי
להשאיר לך למרות שוויתרת. ואני לא יודעת למה.
אני מתגעגעת לכל כך הרבה דברים. ואני לא מבינה שום דבר ופתאום
בעצם מבינה הכל.
ולא בא לי על הכאב הזה, לא בא לי על התחושה הזו שאני לא מסוגלת
שוב להתאהב בזמן הקרוב ולהתרגש, ולהיות נאהבת.
אז היום כשיצאתי מהבית, החלטתי לא ללכת לעבודה..
החלטתי ללכת למקום ההוא בקצה השביל שעובר במרכז של החיים.
לפגוש את הזמן ולבקש ממנו משהו..
לבקש מהזמן שיעשה כבר את שלו.