|
שרתי לך עד אובדן קול
וכבר לא אוכל לספר לך
דברים שאתה עדיין לא יודע.
ורק עכשיו
אתה לוקח ממני את האוויר
כמו הנשמה הפוכה,
מרסק בתוכי
את כל הפחדים הילדותיים שלך.
ולמי אחזיק את היד בלילות ריקים כמו זה?
גם קראתי לשמיים בשימך
וקולי חזר אליי,
בשיברי הד.
הבוקר בוקע מעיניך
כמו שלוליות דם טרי.
ניסיתי להסתתר בין צללים אחרים
אבל אתה תמיד כאן
גם כשאתה לא.
נשארתי עומדת מולך
עם לחיים שרופות מבכי מיובש,
ואתה מסתכל עליי
במבט לא ברור
וממשיך לנגן לי שירים שאני לא רוצה לזכור.
ואפילו מבלי לנסות,
אתה לא מפסיק להחדיר בי רגעים שבדיוק התחלתי לנסות שוב
לשכוח...
בבקשה תפסיק לשלוח לי נשיקות,
אל תיכנס לי לשאיפות בחיים
(ולשאיפות בקנה הנשימה)
ותסלק אותי כבר ממך.
27.02.2007
וגם די כבר לגרום לי לנסות להפסיק לעשן!
אתה אף פעם לא היית זה שאני אפסיק למענו...
|
|
אין מה לומר,
פשוט יש לי את
זה!
זוזו לסטרי,
בהתייחס להגדרת
המושג: "הרפס" |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.