מנסה שוב לבנות ארמונות בארגזים של חול, בחצרות של בתים, בגנים
ציבוריים, בחופים של ים, אך לא מצליחה להסתכל מעבר למה שרואה
באמת.
ואתה שוב ניגש אלי, מלאך המוות, לנשק את שפתי, לשאוב מתוכי
שארית אחרונה של ניצוץ בעיניים, כמו מנסה להזכיר לי, שאינני
ילדה, לא עוד, וארמונות בחול זה לא למבוגרים.
אתה מתאמץ להרים אותי, לאחוז בידי, מכריחני לעוף על כנפי עטלף,
שנראות קצת שחוקות, כמו מחנויות יד שניה, הרחק הרחק מעולמות של
פנטזיה.
"לאן הפעם"? שאלתי אותך, ורעש כנפיך המשומשות, לא אפשר לי
לשמוע דבריך.

וציפורת קטנטונת התישבה על ראשי, החלה אט אט לצייץ.
לנקר, לקפץ לרקוד ולשיר, דואגת היא לא לזייף.
ומחול מטורף של שדים ורוחות החל סובב אותנו במהירות מופרזת,
חגים הם סביבנו בשתי שורות, לשירים של ציפורת חורזת.
"הוא לוקח אותך לגיהנום הפרטי" ניקרה לי קצת מעל המוח,
"לשמוע קולות ילדים צוחקים, בחדרי חדרים, עם קירות לבנים, ללא
חלונות, בלי אויר לנשימה ובטח שאי אפשר לברוח".

"מר מלאך המוות, אתה מוכן לשים לב"? ניסיתי לפנות אליו שוב,
כשידי מגרשות ציפור טורדנית, "זה לא נראה לי כל העסק הזה, טרחת
ליצור גיהנום פרטי, במיוחד בשבילי, ועוד כשיש לי דמיון מפותח?
ולרדת לדקויות של פרטי הפרטים, לבל תשכח את אותם שלי הסיוטים
מילדים צוחקים?! קירות לבנים?! ללא חלונות?! בלי אויר
לנשימה?!"

הוא עצר בצד, מחנה הכנפיים, עובר על איזה חוק תנועה,
"תקשיבי לי טוב, עכשיו זה חשוב" הושיב אותי על המדרכה.
"עברת את הגיל של לבנות ארמונות, הוא חלף לך בין הרגליים,
וזה לא משנה אם שמת לב, לא שמת לב, כן שמת לב או אולי, רצית-
אז עפים לשמיים".

לא הבנתי מה זה קשור, מלאך המוות או לא.  רק ידעתי, שדחוף לי
ממש לבנות המון ארמונות בחול של ים עם דליים, כפות צדפים והכל.

עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וליפפתי ידי סביב מותניו, כמו חולצת
מעטפת, חזק חזק, מחבקת, כמו ילד קטן מפוחד, שצריך פה ושם
חיזוקים.
זה נראה לו תמוה לפתע פתאום, החיבוק למלאך המוות.
ועיניו החלו לייצר הדמעות, מרוב התרגשות, כי כל כך הרבה זמן,
הספיק לו לחלוף, לפני שמישהו העז בכלל להתקרב, לעונה לשם, מלאך
המוות, מבלי לפחד שמא יעלם כלא היה מהעולם ומלואו.


"תודה" הוא לחש בקולו הרועד "שהקדשת מליבך הרחב".
"התודה היא לך אדוני הנחמד כי אכן לא פוחדת עכשיו".

הוא הוריד אותי על יד חלקת העננים של אכפת לי, באם הדרך, לתפוס
טרמפים בחזרה לחיים, כשדואג להחזיר לעיני הניצוץ. "אל תותרי
בקלות על ארמונות מחולות של זהב" אמר, שניה לפני שנעלם, בסבך
עשן, סתם בשביל הפוזה, של מלאך שאחראי על המוות, ואולי בעל
כורחו, עם המון צלם אנוש.

ומאז לא נפגשו דרכינו שוב.