היום שבו קברתי את הרגש, לא היה יום יותר מדי מיוחד. סתם יום
קיצי, חם, עם שבעים אחוזי לחות.
קברתי אותו בחצר האחורית של הבית שלי, בין עץ הזית לעץ
הלימון.
הרבה אנשים באו לחלוק לו כבוד אחרון, ואף אחד לא ידע, שזה די
קשה לחיות בלי רגש כשחם, אבל בעצם, כשחושבים על זה, קשה לעשות
עוד הרבה דברים אחרים כשחם, ובמיוחד כשיש שבעים אחוזי לחות
ומזיעים.
כולם באו לנחם אותי, ואפילו ללחוץ לי את היד.
ורציתי לשמוח שהם באו, או לבכות כי הוא מת, אבל לא היה לי
איך.
במקום זה, סתם ישבתי ובהיתי, חיכיתי שמשהו יקרה, לא יודעת למה
חיכיתי, אולי לרוח, רוח שתבוא ישר מהים ותשבור את הלחות.
וכולם דיברו עליו, כאילו שמכירים אותו, ואמרו עליו רק דברים
טובים
ואף אחד לא העז להגיד שהוא היה פחדן ומת דוקא כשהיה צריך
להתמודד.
"הוא היה רגש כארז, הבן הקטן של השכנים, חי וצוחק, חם ואוהב,
שר ורוקד".
ואני חייכתי חיוך קפוא כי נדמה היה לי, שטעו ברגש.
"היי" צעקתי להם, "נראה לי שטעיתם בזיהוי. הוא היה עצוב ובודד,
קר ומנוכר, שחלם על ציפורים".
"תפסיקי להיות צינית" הם חייכו למשמע ההצהרה.
ואף אחד לא טרח לחשוב, שגם ציניות היא סוג שלך רגש.
ואני, שחדלתי מויכוחי סרק, רק הסתכלתי לשמיים והתפללתי לאלוהים
שיחזיר לי אותו, כי אני לא יודעת איך חיים בלי רגש.
ואלוהים אמר לי, שכשיבוא המשיח.