לברק יש יום הולדת.  רמי סיפר לי שהוא הולך לקנות לברק את
המתנה הכי יפה בעולם ואז ברק יהיה חבר הכי טוב שלו. אבל ברק
היה חבר יותר טוב שלי. חייכתי ואמרתי לו שלא איכפת לי בכלל.
אבל היה איכפת לי, ברק היה החבר הכי טוב שלי והוא לא יקח אותו
ממני. איך שהוא סיים לספר לי הלכתי החוצה, לחצר. ברק שיחק שם
בחול. "ברק" אמרתי לו, "ליום הולדת שלך אני אביא לך מתנה
ענקית!". ברק הביט בי הרים את גבותיו והצטעק "ואוו!". שמחתי עד
מאוד עכשיו הייתי צריך רק למצוא מתנה באמת כזו ענקית.

יותר מאוחר הגננת הושיבה את כולנו במעגל וסיפרה לנו סיפור על
איש שרצה לקטוף את הירח ולקחת אותו ובסוף לא הצליח. כל אותו
זמן ברק הקשיב לה בשקט, עיניו זהרו ובאותו הרגע ידעתי - אני
אקטוף את הירח בשביל ברק.

הגעתי הביתה והשעה היתה רק 1 בצהרים. מיד שאלתי את אמא "אמא,
מתי הירח יהיה בשמים?" אמא השיבה "בערב". "אבל עוד כמה זמן זה
ערב?" התעקשתי. "עוד 4 , 5 שעות בערך" אמרה. היתה לי תוכנית
גדולה. מיד הלכתי ולקחתי את הסולם של אבא, הוא היה מאוד כבד.
ואפילו שאבא תמיד אמר לי לא לגעת בו, החלטתי שהפעם זה חשוב
מספיק. גררתי אותו החוצה מהבית. יצחק השכן שלי עם  השפם השחור
יצא. "מה, אתה הולך לטייל עם הסולם?" שאל במבטא המצחיק שלו.
"לא, אני צריך לשים את זה על הגג" אמרתי לו. "על הגג?" תמהה,
"בוא אני אעזור לך" אמר ולקח את הסולם ביד אחת.

חיכיתי לי על הגג, התוכנית היתה פשוטה לחכות שהירח רק יופיע.
תמיד כשהוא מופיע הוא יחסית נמוך ואז לתפוס אותו. לידי היה דלי
כחול עם מכסה צהוב שלקחתי מאמא. זה הדלי שהיה בו את אבקת כביסה
שלה, אבל הוא ריק עכשיו ויש לו ריח טוב, אז חשבתי שלירח לא
יהיה איכפת להיות שם.

הערב הגיע, ופתאום שמתי לב שהירח כבר בשמים. הוא הופיע לפני
המון זמן ואני פשוט שקעתי בדברים אחרים. מיד קפצתי וטיפסתי על
הסולם, הושטתי את ידי מעלה גבוה גבוה. אבל לא הצלחתי להגיע
אליו. התרוממתי על קצות האצבעות ואפילו עליתי לשלב האחרון
בסולם ועדיין לא הצלחתי.
"לעזאזל!" צעקתי, לו רק הייתי מבחין בו מוקדם יותר. "אל יאוש!"
אמרתי לעצמי. זה הזמן לערב את המבוגרים. רצתי בחזרה הביתה,
משאיר את הדלת של הכניסה לגג פתוחה. אבא ישב על הכורסא שלו
וראה טלויזיה. "אבא! מהר מהר!" אמרתי. אבא הביט בי "מה קרה?"
שאל. "דחוף אבא! אין זמן!" התחננתי. אבא קם מן הכורסא ובא
אחרי. הובלתי אותו לגג, הוא היה מופתע לראות את הסולם שלו שם.
"שם אבא" הצבעתי לעבר הירח. "אני צריך את הירח, זו מתנה לברק,
מהר אבא, לפני שהוא בורח". אבא חייך ואז התפרץ בצחוק עז.
התרגזתי, "נו אבא! זה חשוב מאוד!". אבל אבא לא הפסיק לצחוק.
"בוא הביתה, קר פה בחוץ" השיב ואז המשיך "וחוץ מזה אני לא גבוה
מספיק בכדי להגיע אליו". התחלתי לבכות. המתנה הענקית שלי הלכה
פייפן.

לא הצלחתי להירדם, אבל הייתי עייף מאוד. זה היה יום ארוך.
העיניים שלי התחילו סוף סוף להעצם ואז רגע אחד לפני שנרדמתי
פתאום הוא הופיע! היתה לו מצנפת ירוקה וזקן לבן ארוך. היו לו
כפתורי צמר גדולים ונעלים עם פעמונים שלא השמיעו רעש כשהוא הלך
והוא היה כמעט בגובה שלי. הוא ניסה להתחמק ממני אבל אני הצלחתי
לראות אותו בזמן. "אתה!" קראתי לעברו. "אני?" שאל. "כן, מי אתה
ומה אתה עושה בחדר שלי?" דרשתי לדעת. הוא הביט לעברי. "אני
גוזמו" אמר. "גוזמו?" שאלתי. "כן, אני איש קטן שקוראים לו
גוזמו!" אמר והתמתח. "איש קטן, לי אתה נראה יותר כמו גמד".
"גמד?!" אמר נעלב. "סליחה, לא התכוונתי, פשוט עבר עלי יום מאוד
מעצבן" התנצלתי. "או אני מבין" אמר, "גם לי היה יום כזה".
"כן?" שאלתי, "ומה קרה לך היום?". "היה איזה מישהו שניסה
להוריד את הירח". שתקתי לרגע, "ומה עשיתי בדיוק". "איך שהוא
כמעט הגיע אליו, מיהרתי והרמתי את הירח טיפה יותר למעלה, זה
נורא מתיש להרים את הירח אתה יודע". "כן כן, בטח שאני יודע"
אמרתי. "ולמה לך היה יום קשה?" שאל. "אני הבטחתי לחבר שלי מתנה
ענקית.. ולא מצאתי אחת כזו". גוזמו הביט בי בעיניו הבוהקות.
"היי! רגע! אתה זה שניסה לקחת את הירח". התיישבתי על המיטה.
"כן, זה אני. אז מה!". "אתה לא יודע?" שאל אותי. "יודע מה?".
"שהשמש מפחדת מהחושך, ובגלל זה הירח כל לילה יוצא ומאיר את
השמים, אבל רק טיפה, כדי שכולם יוכלו לישון וכדי שלא יהיה חושך
מוחלט ככה שהשמש לא תפחד". "אהה" עשיתי את עצמי מבין, "אז למה
יש יום אחד בחודש שהוא לא מופיע בכלל?" שאלתי. "כל אחד צריך
חופש לא?" שאל גוזמו. "כן, אתה צודק, אפילו לנו בגן יש חופש
מדי פעם". "אתה יודע מה?" שאל. "אתה עדיין מחפש מתנה ענקית
לחבר שלך?". "כן!" עניתי בהתלהבות מסוקרן מה גוזמו הולך להציע.
"אולי תרצה כוכב אחר?" הציע. "כן, בטח!" התלהבתי. הוא הסיר את
המצנפת שלו ושלף מתוכה קופסא חומה קטנה. "בתוך הקופסא הזו, יש
כוכב קטן, "גוזמו" שמו. קח, מתנה ממני אליך, זה כוכב שכבר המון
זמן לא זרח בשמים, אנשים פשוט שכחו ממנו אז הוא נעלב וירד
מהשמים. אולי עכשיו הוא יהיה שמח יותר, כשמישהו ידאג לו".
לקחתי את הקופסא מגוזמו ולא שכחתי לומר לו תודה. גוזמו חבש שוב
את המצנפת ופשוט והציץ בשעון "זה כבר מאוחר" מילמל, ניגש לחלון
וקפץ החוצה. שמחתי מאוד, סוף סוף יש לי מתנה ענקית לברק.

בבוקר כשקמתי נזכרתי בחלום מאתמול וגיחכתי לעצמי "איך האמנתי
לרגע שיש גמדים" ציחקקתי. ולפתע פתאום ידי פגשה בקופסא חומה
קטנה, מיששתי את הקופסא וצמרמורת עברה בי. פתחתי אותה בעדינות
מציץ פנימה ובתוך הקופסא נח לו שם, הכוכב "גוזמו". עיני נצצו
מרוב אושר, חשבתי לרגע כי אתן את הכוכב לברק אך ליבי ידע אחרת.
ניגשתי לעדן החלון ושיחררתי את גוזמו. הוא מיד ריחף מעלה מעלה.
ומאז, כל לילה לצד הירח מופיע כוכב קטן שזוהר לא פחות חזק
מהירח. ואני תמיד מצביע עליו ואומר לברק "אתה רואה, זה גוזמו,
זה הכוכב שלך" וברק מחייך.