ישבתי איתו, שנינו, ליד אגם קטן, בהרים,
שותים קפה שחור, כמעט בלי סוכר
וטום ווייטס ברקע, אומר שכבר הזמן לסגור את הבאסטה,
ללכת לישון כי קמים מוקדם בבוקר.
התחילו לרדת טיפות קטנות של גשם,
כאלו שרק מנקות את האוויר,
והעננים החלו לרדוף אחר חצי ירח, מנסים לכבות אותו.
הוא די מצא חן בעיני.
יותר מבחורים שדי מצאו חן בעיני לפניו, בכל אופן.

כשהייתי קטנה, קראתי סיפור על ילדה,
שהיו לה גומות חן וכל הילדים בגן אהבו אותה יותר מכולם.
לא ידעתי, שגומות חן הן חורים בלחיים, חשבתי שהן נראות כמו
נמשים.
כל לילה לפני השינה, הייתי מתפללת לאלוהים,
רק שאז לא ידעתי שקוראים לו ככה, שיהיו גם לי גומות חן, בדיוק
כמו לילדה בסיפור.
בוקר אחד, קמתי עם גומות חן, וממש שמחתי אבל אמא לא נתנה לי
ללכת לגן
כדי שלא אדביק את שאר הילדים.

הוא אהב אותי הכי, גם בלי שיהיו לי נמשים.
גם בלי גומות חן.
היו לו גומות חן בעצמו אבל כולם בגן לא אהבו אותו הכי הרבה,
לפי מה שאמר לי.
היו צוחקים עליו שיש לו משקפיים.
זה עשה לו איזו טראומת ילדות.
זה מצחיק איך שכולם רוצים שכולם יאהבו אותם,
אחד זה אף פעם לא מספיק.
הוא חייך אלי, עם גומות בשתי לחיים,
בלחי ימין זה היה בולט יותר, מלטף את לחיי לאות הזדהות
ואז מחליק עם היד לצוואר.
לאט לאט יורד לו במורד הכתפיים
ונעצר לעטוף את שתי ידי בין שתי ידיו.
רגע אחד ועוד רגע.
"יש לך ידיים קרות" הוא אומר, מקרב שני זוגות ידיים לפיו ונושף
אויר חם לחלל,
שיצר בין שתי ידיו לחמם לי את ידי שלי.
"אני יודעת" עונה לו וחושבת על ערבים עם רוח חמה, של לפני
הקיץ, בלי עננים.
שלא יכבו לי את הירח.