קמתי בבוקר דקה לפני השעון המעורר. לפני שהוא התחיל לצלצל, כבר
הייתי לבושה.
מבלי לראות את התחזית ידעתי. היום בבוקר יירד גשם.
בשיא הקיץ, הימים נראו לי אפורים וקודרים. היום, השמיים היו
אפורים, אבל אצלי בפנים השמש זרחה.
ישבתי בחוץ, בגינה, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, וחיכיתי לגשם.
ספרתי אחורה והרגשתי את דמעת המלאך הראשונה נוחתת לי על האף.
כמעט ששמעתי אותה צוחקת. לא צחוק רועם, או מתגלגל, צחקוק רך,
עדין, קטן, כמו מנגינת פעמונים.
טיפה אחר טיפה נשק הגשם ללחיי הרטובות.
כל שנה בגשם הזה הרגשתי שאני נולדת מחדש. שאבתי את הכוח מרוח
שדגדגה לי את האוזן, מהריח המדהים של האדמה המתחדשת.
הלב שלי דפק בעוצמה והתרגשות כשצפיתי ברוחי מקפצת על העננים,
מצחקקת עם הטיפות, חיננית וגמישה, עפה בקצב שירת הציפורים,
נשטפת בתום וטוהר אלוהיים.
שלי, רק שלי, האור בין העננים, השמיים, האוויר. יושבת על כיסא
גבוה ומביטה מלמעלה בעולם, מזדקפת מעלה-מעלה ומושיטה אצבע
יחידה, על מנת לאסוף אליי טיפה של גשם ראשון ולשמור אותה
בלבי.
עד הגשם הבא.