כך יצאנו למלחמה, לא בטוחים לגמרי מה קרה
אבל יודעים את מקומנו בדורות.
אין פה שקט, אין שלום, לא שלווה, לא ביטחון
העיניים נשואות אל שוויץ ופינלנד.

כי שנים של מלחמות, הותירו בנו צלקות
עד ששכחנו לטפל כבר בעצמנו.
השטחים הם כמו סרטן, בלב אומה חסרת חמצן
חברון כבר לא תדע שהיא עיר אבותיי.

אך כשהשמש במזרח ועל גופך האור נשפך
אני יודע שתהיי שלי לנצח.
ולבי אחוז ריגוש כשאני צועד נחוש
אל חופי המבטחים של אדמותייך.
ובערב על הים כשהשמש נעלם
אני יודע שעלייך אגן כל ליל.
אל תדאגי, לא אעזוב, ועל נופייך תמיד אחשוב
יושביך יזכירו לי חיוך בבוא הזמן.

ובפנים זה דיי קשה ונראה עתיד חסר מרפא
לאבטלה, לעוני ולאיש שברחוב.
האלימות תמיד גואה, ואני כבר קלישאה,
אבל באמת נמאס מחוסר צדק.

איך עזבו אותנו כה רבים מאנשייך?
הם לא היו שומעים כמה קשה לי בלעדייך.
"ארץ אוכלת יושביה" היו אומרים בלי להסס.
פחדנים אנוכיים כולם רודפי חיים נוחים.

אך כשהשמש במזרח...

ומבין הנותרים נשאר המון מיואשים
וקומץ שזוכר לחלום על התחדשות.
הוא מזכיר לך:
את עוד תשכני שלום
והשמש במרום
תרטיט בחמימות כל חלק בגופנו.