את אומרת, שאני לומד לאט
ואני לא יודע כמה זמן נשאר לי
מנסה לכתוב
אבל תמיד משהו מפריע
המחשבות נעות בין הסוף להתחלה
הלוואי והייתי יודע
איפה לעצור
ואת עומדת מולי
מחייכת, לרגע מתקשחת
כמו מישהי שיודעת את כל התשובות
ורק אני
לא יודע מה לומר
אהבנו את השקט
אבל סבלנו מהבדידות
לא יכולנו לראות את עצמנו
במקום אחר
ולעיתים זה נרגע
לעיתים זה היה מיותר
ובינתיים בחוץ
עבדנו בשביל לשכוח את הימים
שהיינו חוזרים
היינו אוהבים לחשוב
שהכול השתנה
ואת אמרת,
אתה לומד לאט
ואני ביקשתי רק לדעת
כמה זמן נותר לנו
לפני שנבין, שאין לנו אפשרות אחרת
לא אהבנו את הלילות
אבל לא יכולנו לשאת את הימים
משעה לשעה
הכול כאילו התקצר,
התגמד
ורק שנינו
נותרנו קטנים
ואני מנסה לכתוב
בין החורף שלא בא, למלחמה שעברה
אנחנו סופרים את עצמנו
מיום ליום, אנחנו נעלמים
ורק הזמן כותב אותנו
כמו היינו סיפור
את אומרת, אתה לומד לאט
ואני צוחק, לא יודע בגלל מה
אולי עברנו מהר מדי, אולי נשארנו מאחור
ואני לומד לאט
מכול צעד, מכול שתיקה
את אולי מגלה מעט מדי
אולי אני, מתקשה במעשה
אולי לקחנו קצת יותר מדי
ואת אומרת, אתה לומד לאט
אני חושב, בסוף זה יסתדר