היא לקחה אותו באמצע המסיבה, כוסית הויסקי המלאה כמעט לגמרי
שלו נשפכת על החולצה הלא מחמיאה שלו, שורפת את עורו. זרקה
אותו על הספה, ידיה משוטטות על גופו, מוחצת את שפתיה על
שפתיו, שם, לפני כולם, חבריו מביטים ומצחקקים להם.
רק לפני שבוע, הוא ראה אותה עושה את זה עם מישהו אחר, במסיבה
הראשונה שהיה בה. הבלתי מתחייבת. לא לחלוטין שרמוטה אפילו -
אף אחד לא שמע עליה, כך הבין, יותר מדי סיפורים מעבר להצגות
הפומביות האלה.
אבל מה זה משנה בעצם, הוא היה צריך לדעת שזה יקרה גם לו.
והיא אפילו לא נתנה לו הזדמנות להגיד שום דבר: לא שהוא בדרך
כלל לא הולך למסיבות, שבפעמיים האלה זה רק בגלל שגררו אותו,
שהוא מעדיף להיות בבית עם המחשב שלו, שיחסים וירטואליים
משתלמים הרבה יותר ולו כי הוא לא צריך לדאוג לדברים כמו הסומק
המתפשט על לחיו או אברו המזדקף ללא שליטה כששדיה, הבולטים
בהחלט מעבר לשמלה השחורה המינימלית, מתחככים בגופו.
ברגע שהיא החליטה - זהו זה, הוא אבוד, וזרועותיו נכרכות סביבה
כמו מעצמן, לשונו המהוססת חודרת לפיה התובעני, במן דחף
פרימיטיבי ופראי כזה, לא הגיוני בשום צורה.
שפתיה נושכות בקלילות את אוזנו, והוא כבר משתגע, והוא לא יודע
מאיפה זה בא לו, בטח שלא מכל השעות האלה מול המחשב.
גם היא צריכה להיות פריקית מחשבים במידת מה, אחרת מה היא עושה
במסיבת חנונים כזאת, כשמשתמשים באופן סטנדרטי בביטויים כמו
"בהינתן ש..." ו"זה בכלל לא תשתיתי...". אבל היא לא אמרה שום
דבר, רק צחקה בקול רם מאוד, וגררה אותו, אחרי חצי שעה של
מזמוזים, לתשואות כולם, לחדר האחורי, שנדמה שתמיד חייב להיות
שם, אפילו שזה לא באמת הגיוני שאף אחד לפניך לא חשב להשתמש בו
קודם.
ואולי היו שם עוד אנשים, והוא לא שם לב אליהם מרוב שהיה מגורה
ושיכור מגופה.
היא חייכה אליו בלעג, קרעה מעליו את חולצתו המכופתרת, נשכה את
חזהו, הניחה לו למשש את שדיה בידיים רועדות, בתוליות, מגחכת
אל מול מאמציו המגושמים להתיר את חזייתה.
מה הוא יגיד לה, שמעולם לא עשה את זה בעבר? שהוא בן עשרים,
והניסיון המיני הכי רציני שלו מעבר לשיחות סקס באינטרנט הוא
נשיקה אחת, נבוכה ומגושמת, באמת-או-חובה? שהוא אף פעם לא חשב
שזה מפריע לו, כלומר, בשביל מה נוצרה היד, עד ש... עד ש...
"מתרגש קצת?" שאלה בחיוך מעושה לנוכח אגלי הזיעה שהצטברו על
חזהו ונשימתו המהירה. הוא ניסה להוציא הגה מפיו, משהו בסגנון
"אני לא מוכן עדיין",
אבל לא הצליח. הוא בכל זאת גבר, מתחת לכל המוח והסיבים והכל.
הוא תהה איך היא מרגישה עכשיו, ואם יש לה תחביבים, אם היא
מעדיפה כלבים או חתולים, כמה אחים יש לה וכמה עלה הליפסטיק
הנוצץ הזה שעיטר עתה את שפתיו, צווארו וחזהו.
בזמן הזה היא הורידה את מכנסיו במהירות מפתיעה, מותירה אותו
חשוף וחסר הגנה, בבוקסר בלבד. הוא נאנח בתסכול כשידיה חדרו
מתחת לבוקסר, נוגעות ולא נוגעות, מתקרבות מספיק כדי לשגע אותו
ולא מספיק כדי לענג אותו.
איפה היא למדה את זה? חשב. את זה בטוח לא לומדים מהמחשב, ולא
חשוב בכמה אתרי פורנו תהיה. הדבר האמיתי בכלל לא משתווה.
הוא מצא את עצמו מבקש, מתחנן, חסר אונים לחלוטין, והיא, ללא
בושה, מחייכת, צוחקת עליו, מתענגת על חולשתו. בסוף סיימה את
העינוי, הסירה את הבוקסר, הרכינה את ראשה, ובתנועה מיומנת
נטלה את אברו בפיה.
הדקות הקרובות היו המוזרות ביותר בחייו. החדר הסתובב, המוזיקה
המרוחקת הצטלצלה באוזניו, ברכיו רעדו. הוא לא חשב - תופעה
משונה כשלעצמה - רק התמסר לעונג, נשך את שפתיו, נאנח, צעק את
שמה שאותו שמע לראשונה רק לפני שבוע, ובסוף התפוצץ לתוכה,
בתחושת הקלה מופלאה, כל כך הרבה יותר טוב מאוננות.
היא בלעה את הכל, מחתה את פיה בעזרת ידה הימנית, לא מראה ולו
סימן קל לגועל,
וקמה מעליו, משאירה אותו שכוב, ערום לגמרי על הספה הגבשושית,
שם, בחדר האחורי.
אחרי שהתאושש מתחושת ה"ואוו" המהממת, הביט בה, יושבת מרוחקת
על הספה. עיניים כבויות, שפתיים הדוקות, גוף נוקשה. כאילו
החוויה לא נגעה בה ולא הזיזה לה כלל.
"נו, נהנית?" היא הרימה גבה, נשמעת יותר כמו אשת מקצוע המבקשת
חוות דעת, מאשר כפי שאישה אמורה להישמע לאחר אקט מיני.
"אין לך מושג עד כמה," התנשף בכבדות, מתמתח מעל הספה.
"פעם ראשונה, אני משערת," היא הוציאה סיגריה ומצית מאחד
ממגפיה הגבוהים.
"זה בסדר. לא צריך להתבייש. רוצה אחת?"
הוא נענע את ראשו קלות, מביט בה מדליקה את הסיגריה, מצמידה
אותה לפיה באותו להט עגמומי שבו הצמידה לפיה את אברו לפני
דקות ספורות.
פתאום הוא שם לב שלעומתו, היא הייתה לבושה לגמרי, מלבד אולי
חזייתה שהותרה קלות מבעד לשמלה ההדוקה. היא לא רוותה עונג, לא
שכבה עמו. ובכל זאת, היא נראתה כה כוחנית, מלאת שליטה, לא
מבוישת כפי שצריכה להראות בחורה הגונה וצעירה אפילו ממנו
שכרגע מצצה לגבר זר בחדר חשוך במסיבה.
כנראה שיש דברים על העולם הזה שהוא עדיין לא למד, ולא משנה
כמה תארים יהיו לו באוניברסיטה.
"אז.." הוא שאל במבוכה. "את רוצה לצאת ביחד מתישהו?"
הוא צחקה בלעג מר, צורם. "אם הייתי רוצה, אתה חושב שהייתי
מוצצת לך כרגע?"
רגע, חייב להיות חוסר הגיון כלשהו במשפט הזה. הוא היה שיכור
מדי מכדי להבין אותו.
"אז למה עשית את זה?" הוא קימט את מצחו.
היא משכה בכתפיה. "אתה מכיר דרך טובה מזאת לבלות את הערב? זה
לא שיש משהו אמיתי בזה, במסיבה הזאת, באווירה הזאת. לא אמיתי
יותר מהמחשב שלך."
הוא התכווץ במקומו, כאילו היא נגעה במשהו אינטימי, גלשה אתו
לאתרי הפורנו,
ניהלה אתו שיחות סקס בצ'אט.
"אם כך אני חייב לשאול..." הוא התחיל, והיא קטעה אותו: "למה
לא הזדיינתי איתך?"
"אממ... אם את מנסחת את זה ככה... כן."
"אתה באמת חייב לדעת?"
"זה יהיה נחמד."
"טוב, יש לי סוד," היא שיכלה את רגליה והביטה בו בחצי חיוך,
מעט שובב. "אחרי זה, זה רק הוגן שתדע, רק אל תפיץ אותו."
"למי אני כבר יכול להפיץ?"
היא משכה בכתפיה, נראית לפתע מעט מבוישת, והוא הבחין פתאום
כמה היא צעירה, אולי אפילו לא בת שמונה עשרה. "אני בתולה".
"איך זה ייתכן?" הוא שאל בהפתעה. מיומנות כזאת, חוסר בושה
כזה. ובכל זאת, לא התפשטה, לא חשפה עצמה, נותרה מרוחקת. "לא
היה לך חבר אף פעם?"
"היה," היא משכה שוב בכתפיה, כבדרך אגב. "הוא היה אידיוט, שבר
לי את הלב, זה לא קרה אתו."
"אז את פשוט לוקחת כל שבוע מישהו אחר ו..."
"לא כל שבוע, ולא תמיד מישהו אחר. אבל כן. זו גם דרך. ליהנות,
להתרגש, בלי להישבר אחר כך. בלי להסתכן, ללכת רחוק מדי. זה
מוציא קצת את השעמום בחיים, אתה לא חושב?"
שעמום. הוא מעולם לא חשב על השעמום, אפילו שהוא תמיד היה שם,
אורב לו, מניע אותו לקחת עוד קורס, לבלות עוד שעה מול המחשב.
משנה כיוון, גורר אותו למסיבה הטיפשית הזו, לספה הטיפשית הזו.
הכל מזויף, כך אמרה. זה זעזע אותו.
ומה לא מזויף בחיים שלו?
"את לא מחפשת יותר מזה?"
היא נראתה לפתע מרוחקת, הביטה בנקודה עלומה בתקרה.
"אולי בעתיד. לא עכשיו."
היא פנתה לעברו, סוקרת כמעט בזלזול את מערומיו. "ולך, הייתה
חברה?"
"אממ... טוב...."
"זה בסדר, " היא פטרה אותו בהינף יד. "אתה לא צריך להגיד
כלום, אני מבינה. הביטים מעניינים אותך יותר."
הוא הסמיק, מבויש. "משהו רע בזה?"
"תגיד לי אתה בעוד שלושים שנה, כשתזדקן לבד מול המחשב," היא
גיחכה.
תרעומת עלתה בו, הפגנה ראשונה של כוח מאז שהיא החליטה להתביית
עליו.
"ואת?" הוא התריס לעברה. "עם כל המסיבות, והאלכוהול והמציצות
שלך, את בכלל מאושרת?"
היא הפנתה לעברו את עיניה הכבויות, שערה הארוך, בגוון העורב,
מכסה את לחייה.
"הגדר אושר. אתה בכלל יודע מה זה?"
הוא חשב על עצמו, על התואר שהתעקש לסיים בגיל תשע עשרה, על
המאבק על כל נקודה, על השעות שבילה בתכנות, בחיפושים
באינטרנט, מחפש את עצמו. על החיים שהפסיד. והיא - עוברת
ממסיבה למסיבה, משאון להמולה, שותה מתוך הרגל, מחפשת משמעות
בצחוק ללא סיבה, במזמוזים סתמיים, בעונג ללא משמעות, באכזריות
שבזריקה אחרי שברון הלב, בלי יכולת ללכת רחוק יותר, להתמסר,
מכיוון שהיא עדיין לא התאהבה בעצמה.
"אתה לא יכול להיות מאושר כשאתה רודף אחרי הזנב של עצמך," היא
השלימה את מחשבותיו.
היא כיבתה את הסיגריה בתנועה החלטית, קמה מעל הספה, נעמדת
מעליו, סוגרת את חזייתה. "עם כך, כפי שנאמר, להתראות, ותודה
על הדגים."
"רגע!" הוא נצמד אליה, מנסה למשוך אותה אליו בכוח, לחבק אותה,
להרגיש שהיא אמיתית. "חכי. אל תלכי. תישארי קצת פה. תני לי...
להכיר אותך..."
היא חייכה אליו, הפעם חיוך אמיתי.
"אתה לא מבין שזה לא ילך? שנינו הגענו מחרא אחר. תאמין לי,
אתה לא צריך מישהי כמוני בחיים שלך. ואני בהחלט לא צריכה
מישהו כמוך."
והיא הלכה, משאירה אותו לבד, ערום וחלש, תוהה עם מישהו בכלל
צריך מישהו בחיים ההזויים האלה.
שבוע לאחר מכן, כשהיה במסיבה נוספת באותו מקום, הפעם מרצונו
החופשי, היא כבר לא הייתה שם.