ניסיתי שלא לבכות, היה אסור לי! אם אני אבכה אני לא אצליח לשיר
ואסור לי לפשל- לא היום, לא בערב לזכרך.
אבל אז הופיעו התמונות שלך, ובין התמונות שלך כילדה, צצה תמונה
ראשונה של מלי כפי שאני הכרתי אותה, ואז אחריה הופיעה עוד
תמונה- התמונה עם אדם. ואז כבר לא יכולתי להתאפק; את כל כך
קרנת באותה התמונה, היית בפסגת העולם. כל כך התגאת בה.. אדם
החתיך..
והנה הגיעו כל התמונות שלך מהתקופה האחרונה בחייך, ואני הצלחתי
להרגיש אותך מבעד לכל אחת מהן.
הקרחת הזאת שלך, היית כל כך יפהפייה. הכי יפה בעולם.. עם
העיניים הבוהקות והחיוך הכובש.. כל כך מיוחדת.. כל כך יפה..
והנה את רוקדת בסרטים, כמו אז.. כשכל הבנים היו מתגודדים
סביבך, והנה את מדברת.. ופתאום את לא נראית מתה.. כאילו לא
עברו כבר שנתיים.. כאילו אני רק צריכה להושיט יד ואוכל לגעת
בך.. והמבט הזה שלך כל כך חדר מבעד למסך.. כאילו את שוב יושבת
מולי ואנחנו מקשקשות על הדברים הרגילים, עם החיוך האמיתי הזה
שלך.. תמיד שם להקשיב.
והנה מגיע הסרט על הגיוס שלך. אין מישהו מאיתנו שלא זוכר את
הגיוס שלך, התרגשנו ממנו יותר מהגיוס של עצמנו- מלי העקשנית
והנחושה בדעתה הצליחה לעשות את זה למרות הכל- היא מתגייסת!!
חלום שמתגשם.. וכמה שזה היה מרגש. ואת קרנת.. כל כך קרנת..
השגת את שלך. 10 דקות שיחה עם תת אלוף שהיה סקפטי תחילה וכבר
הוא מוכן להפוך עולמות רק כדי לעזור לך. גם הוא לא שכח אותך.
ואת קרנת.. כל כך קרנת..

ואז אני עליתי.. כולם אמרו שהייתי מדהימה, ששרתי מעולה, עידן
אמר שהוא גאה בי, עדי אמרה שבטח את גאה בי. ולי קשה להאמין..
זה פיצוי על יותר מדי זמן.. ואז ההורים שלך הודו לי.. זה היה
מצחיק- למה אתם מודים לי? אתם ילדתם אותה!
"לכבוד הוא לי", אני עונה להם.
"אני רוצה לראות אותך יותר אצלנו", אמר לי אביך, ובאותו הרגע
הרגשתי שקיבלתי את כל מה שרציתי, זה היה כל כך חשוב לי; לשמוע
את זה. לשמוע שאני עדיין רצויה.. זה כל מה שהייתי צריכה באותו
היום..
ועדי.. איזו אחות מדהימה יש לך! כמה היא השקיעה, כמה התאמצה.
ובשבילי- כל שיחה איתה העלתה חיוך, כאילו את שם איתנו.

ואז חזרתי הביתה, ולא ידעתי מה לעשות; רציתי לצעוק, רציתי
לבכות, לא האמנתי שהערב הזה נגמר, לא רציתי שהיום יגמר, רציתי
להישאר שם.. באולם ההוא שהיה כולו מלי. רציתי להמשיך לדבר
עליך, רציתי להמשיך להיזכר בך..
לא ידעתי מה לעשות- רציתי לכתוב אבל לא הייתי מסוגלת, רציתי
לקרוא אבל לא הייתי מסוגלת גם כן. הייתי חייבת לעשות משהו עם
כל המחשבות האלה עליך ולא ידעתי מה.. נראה שלא משנה כמה אני
אכתוב עליך, או כמה אני אזכר בך.. זה אף פעם לא יספיק.. תמיד
יהיה עוד משהו לספר, עוד משהו להרגיש, עוד משהו להיזכר, את
היית איתנו שם! בערב הזה.. את היית שם עם כל אחד מאיתנו מחדש
ועכשיו הוא נגמר ואני לא יודעת מה לעשות.. אני לא יודעת איך
להשקיט את הסערה הזאת בתוכי שצועקת שוב ושוב אליך.
ואת לא שם. ורק הזכרונות נשארו. והרבה הרבה כאב, והמחסור בך..
באותו המבט החודר, באותה החיוך האמיתי, באותו הקול המדהים..

את חסרה לי מלי. אני מעריצה אותך. ואני אוהבת אותך מאוד.