אני יודע שאני ניראה שונה התבגרתי מעט, שפם, שער מגודל לא
ניראה לי שזהת אותי הרי לא התרינו לפחות חמש שנים,  אבל אני
זיהיתי אותה ועוד אך, סתם כך ברחוב דיזנגוף בין כל ההמונים.
אני לא הפסקתי אף פעם לאהוב אותה לחשוב עליה,  אני עדיין אוהב
אותה כמו אז לפני חמש שנים כשעבדנו יחד באילת בשביל המענק
הצבאי.

היא נראתה יפה, יפה כמו תמיד השנים שחלפו לא שינו בה הרבה,
היא מוצאת חן בעני כך ללא איפור, ללא שער מחומצן בשמלה הקלילה
שעל גופה,  במשך כמה רגעים התלבטתי אם לפנות אליה או פשוט
לעזוב את המקום להתרחק, להעלם בתוך ההמון, לא נפרדנו אז בצורה
יפה.  בסוף אזרתי עוז וקראתי בשמה, היא הסתובבה, הושטתי את ידי
ללחוץ את היד המושטת אלי,  היא הסתכלה עלי בענייה הגדולות
והפתוחות שהתרוצצו במהירות,  כמו סופרות את שערותיי  שהלבינו,

"זה אתה "?, שאלה.
כן, את מזהה אותי?,
הרבה זמן עבר?
עיני נאחזו בעיניה  הגדולות,  התחבקנו ארוכות, אני ליטפתי את
לחיה בכף ידי.
פתאום תפסתי שאנחנו באמצע הרחוב וסילקתי את ידי
"היכן נוכל לשבת ולדבר בשקט" ?, שאלתי.
"רק באילת שם נפגשנו לראשונה, זה היום הפנוי שלי אני מאוד
מתגעגעת לים". הפתיעה אותי.

"טוב אז נוסעים לאילת. אם נתפוס עכשיו את האוטובוס של שעה עשר
נגיע לפנות ערב".  

חייכנו אחד אל השני החזקנו ידים עברנו רחוב אחד ופנינו לעבר
האוטובוס הנוסע לאילת.
עלינו לאוטובוס והתיישבנו בספסל האחורי כדי שנוכל לשוחח ללא
הפרעה.נסענו ונסענו המון זמן,  האוטובוס נעצר והנהג מודיע על
הפסקה של עשר דקות בפארק באחד הקיבוצים  המון דשה ירוק.  ירדנו
מהאוטובוס,  מחזיקים ידים והולכים על הדשה הרך, זאת  שעה טובה
לחידוש קשרים אבודים. אנחנו מתיישבים על הדשה הלח  אני מתקרב
אליה ומניח את ידי על הבטן הרקה שלה מלטף אותה,  היא מחייכת,
מביטה לתוך עני הרמתי את ידי קצת יותר למעלה ונגעתי בחזה שלה
אין תגובה,  אין כעס,  ניראה לי שהיא אפילו אהבה את זה,   אני
מוריד את היד, אנחנו חוזרים לאוטובוס הממשיך בנסיעה. עדיין לא
הגענו ל"פונדק רימון" לשנינו יש מבטים בוחנים, הנהג הפעיל  את
הרדיו,  אך נשמעה רק שריקה מעצבנת. אין קליטת רדיו בכביש
הערבה.
מזמן לא הייתי באילת שכחתי כמה הדרך ארוכה.
לבסוף הגענו לאילת,  מתחנת אגד המקומית לקחנו מונית ישר לחוף
הים.                          

היא לבשה בגדי ים ורוד ואני שמתי עלי  "טי שרט " חדש הייתה
כבר שעת דמדומים הים היה שקט ונראה כראי,  השמים וההרים של
"עקבה" אדומים כדם.  התיישבנו אחד ליד השני קרוב למים בבית קפה
קטן בחוף אלמוג.
"את מאושרת" ? שאלתי. היא הניעה את ראשה  לכן.  
"אז למה הלכת"?!! שאלה .  
"תביני ,תב..  אחרי מה שקרה לא היה לי האומץ לחפש אחריך או
לצלצל אבל באמת לא  שכחתי אותך ". גמגמתי .
את אילת אני אוהב מאד, אפילו התרגלתי לחום המשוגע כאן,  אך
עכשיו נעים,  נעים  מאד,  החוף ריק מאדם, רק אנחנו והמלצר,
היא  הזמינה לימונדה ואני בירה "היניקן" מהחבית,  התגעגעתי
לחוף, הורגלתי להסתכל על הים שעות על גבי שעות לפני הגיוס
לצבא.  רוח קרירה ומלוחה  באה מהים, התחיל להחשיך המלצר הערבי
מירושלים המזרחית הביא קנקן קפה שחור עם הל וכוסות והתיישב
לידנו, אחרי שהלך,  היא הסתכלה עלי כאילו היא רואה אותי בפעם
הראשונה ואמרה:
"אני עדיין אוהבת אותך אתה יודע "?
"לא ידעתי! לא אמרת לי אף פעם שאת אוהבת אותי". עניתי.  
"ואתה אהבת אותי"? שאלה
"כל הזמן, כל הזמן", עניתי.

         ההרים האדומים אצל השכנים הירדנים הופכים אט , אט
לסגולים אלה הן קרני השמש  אחרונות  ששוקעות בים האדום, זה
ניראה כציור,  נזכרתי שהיתי יושב שעות ליד כן הציור שלי ומצייר
את הנוף של המפרץ קצת "קיטשי", לפעמים ."יותר מידי יפה בשביל
להיות אמיתי היו אומרים לי החברים" .

היא נשכבה בחוף על החול הרך ועצמה את עיניה ואני נשכבתי לידה,
רצתה לשמור את הרגע  בזיכרונה.  מקום המיוחד הוא זה מכניס אותך
לאווירה מיוחדת של אהבה,  של קשר ושלווה.
מוסיקה חרישית החלה להישמע  הלכה והתעצמה.  מסיבת-חוף החלה
במקום ,  צעירים רבים הגיעו משום מקום  והחלו רוקדים .
על החוף לידנו ביתן צבוע חום  בצורת רדיו ענק כמו של פעם , שלא
הבחינו בו קודם כי היה דומם עכשיו ה"די- ג" מהרדיו המקומי, 102
אפ-אמ,  משמיע מוסיקה ב"פול ווליום" , החלו מופעי אש ולוליינים
החוף התעורר לחיים,  רק לפני רגע היינו לבד,  הזמנו שני כוסות
בירה "היניקן" מהחבית,  במסיבה פגשתי כמה חברים הצבא שלא ראיתי
מזמן, האווירה החלה להתחמם,   אמרתי לה שהיא יפה,  אבדתי בתוך
עיניה הגדולות,  אחר כך רקדנו יחפים  על החול החלק והשקוף ,
היה בינינו משהוא שלא היה קודם,   על הבמה בחוף,  הופיעה להקה
מאוד מפורסמת מאנגליה,   כל הזוגות  רקדו והתנועעו לפי קצב
המוסיקה , הבמה המוארת יצרה צלליות דקות וארוכות של הרוקדים
המגיעות עד שפת הים ונעלמות בחושך.

בשעה ארבע הלהקה החלה להתקפל  הרוקדים עייפים ומלאים בירה
החלו להתפזר לבתיהם כשהם מתנדנדים מצד לצד,   ואנחנו התחלנו
לחשוב מה אנחנו עושים הלאה?,   אני הייתי מוכן להישאר באילת
,להחכיר חרר ושנחיה בו יחד.  שם נוכל להתחיל דף חדש.  התחבקנו
ארוכות,  דמעות חמות זלגו מעיניה על פני  . אני לא יודע אם
בכתה בשבילי או בשבילה.
 "אני לא יודעת מה לעשות" היא  אמרה לבסוף.
הדלקנו סיגריות, התחלנו לעשן בחושך,  שאלתי אותה , "בא לך,
לישון על החוף ?.
"לא,  אני מעדיפה לשון במיטה טובה ". ענתה.  
קמנו,  בשקט ונסענו לדירה של חבר שלי שפגשתי במסיבה,  הדירה
ריקה,  מוזנחת מעט, אך נוחה מאד עם מיטה גדולה בחדר השינה.
נכנסנו פנימה התקלחנו והלכנו למיטה. התנפלנו זה על זו ללא הגה,
היא השתוללה וצעקה בקול ואני התפרקתי ברגע שגופי נגע בגופה
הערום .
"כמה אני מתגעגע אליך" אמרתי בלחש, כששכבתי מותש לצידה. היינו
עייפים מאד ונרדמנו מיד.

כשפתחתי את עיניי היה אור  בוקר מסנוור  אופייני מאוד  לאילת.
היא  לא הייתה  שם לידי.