השעה מאוחרת.
לילה ירד על העיר זה מכבר.
והאנשים - ישנים בחדריהם. מלבד כמה, אשר עדיין ערים, יושבים
במרפסות ומפטפטים. ואני לבדי. דווקא שעה זו, בה קולות ההמון
דוממים, היא השעה בה קולי צורח אל העולם!
דף ועט. אלו כל הדברים הנחוצים לי כדי להלום. הנה כבר במוחי
מרצדת לה השורה הראשונה, נכתבת מעצמה... ואחריה כבר נוזלות
השאר. שירה היא לא אוסף של מילים על דף, אלא מצב קיומי...

אך מה זה??

האנשים במרפסות עדיין יושבים בנוחות, עם כוסות הקפה, שקועים
בשיחתם כמקודם! כאילו לא שמו לב כלל לחרבות הזעם שאני משליך פה
על העולם?!? ואין איש צועק או מתרגש (!), ולא נדלק האור באף
חלון (?!), והשמיים! השמיים לא נפלו, ואף לא זזו ממקומם!!!

כיצד זה ייתכן?!

אני שורף.
אני הורג..
אני שודד... אני חותך... מחבר ומפרק, בורא ושולל... מטיל בספק
כל דבר, כולל את הספק עצמו - והם - שותקים!! ואפילו לא מזיזים
ענן, כאילו לומר לי, "אתה כלום, אתה כלום בשבילנו..."!! מה
זה?!
ענו לי! ענו לי, דברו!!

בכל כח כתיבתי אני מצווה עליכם!!
ענו לי, דברו! לפני שאעשה גם בכם שפטים במילותיי!! ענו לי!
דברו! דברו... דבר..ד...