צלחת שבורה מונחת על הרצפה
ארון המשקאות חיוור מבושה
"זו המסיבה שלי ואבכה אם ארצה" מתנגן
ומישהו יושב מולי, בוהה בי בוכה, ומהנהן.
והדמעות זולגות, והקול נשבר.
ואני שומעת זוג בחוץ, היא צוחקת- הוא מאושר.
"אתם כבר זוג?" הראשון  שואל, והשני עונה "עוד לא"
ולמרות הדמעות אני מאושרת בשבילו.
וההיא נכנסה, אחרי שיחה של שלושים דקות-
ולמרות שאני שמחה בשבילה, אני לא מפסיקה לבכות.
זה כשרון נדיר שצברתי- לבכות כשהכי לא מתאים.
או להסתגר בחדר ולרצות למות כי אין לי מושג מה עושים.
והתמונה שעל הקיר כבר מזמן נשברה
עוד לפני שאני הייתי אני, ואתה היית אתה
כל מה שנשאר זה זכרון ישן ומת
של מי שחשבתי שאני, ומי שאני באמת.