אין לאף אחד מאתנו מושג על אף אחד מאתנו. ככה סתם יצאתי איתו
שנתיים וחצי חשבתי שהכרתי אישיות חזקה יותר מעצמה, שתגבור על
כול הבורות בדרך שחס וחלילה לא ישנו את דרכה.
אבל תסתכלו מה קורה לכולנו...משוגעים, ככה חלק אומרים.
אז אין לאף אחד מושג על עצמנו, אפילו לא אנחנו את עצמנו.
איכשהו אתה לומד להשתנות וגם להזכיר את זה בקולי קולות, שעכשיו
טוב לך יותר, ואתה אמיתי. אבל איפה הפוזה של השינוי? וכמו
ווקום אתה נשאב שוב לגיל 16, שוב עובר את אותו משבר זהות.
ומחפש חברים כי עכשיו אתה צריך.
ואם לרגע תביטו מהצד על כולנו....משוגעים ככה חלקנו יגידו.
מנגינות חיים ששינו זוויות, ששינו מצבים, שגמרו לנו להתנשק.
הנה עוד מישהי נזכרה, כי את השיר הזה הוא הקדיש לה, והמילים
שלו כאלה....כאלה....בדיוק מה שקרה להם. ואיפה הם עכשיו, הוא
השתנה כול כך, והיא ברחה כול כך, ושניהם מחוץ למעגל שלהם, בתוך
מעגל משלהם, אולי אפילו טוב יותר. מה שבטוח שונה, מה שבטוח הם
שוב משחקים איזשהו משחק.
"את לא מכירה אותי, אין לך מושג מי אני" זה לא מעצבן אותה, זה
מוציא אותה משיווי משקל, מהאמת שלה, מהמאמת של שנתיים וחצי
שהיא חייה בבועה במשהו שכבר לא קיים. ואולי זה גם עכשיו ככה,
איתו, עם הבחור החדש שאוהב אותה כול כך והיא מכירה אותו כמו כף
ידה. או לא....נשברה.
פתחה את המחשב והתחילה לכתוב, אבדה את עצמה ואת השורות, את
המשמעות של הכתיבה, את מה שהיא רוצה להעביר, כי היא כבר לא
מבינה, כי היא כבר לא מכירה.
אין שם אהבה, הוא השתנה, הוא לא הבחור שהיא התאהבה בו. כי הוא
השתנה, נכון שזה לטובה אבל זה לא הבחור שלה. אז אין שם אהבה,
משהו נמחק בליבה, משהו כבה.
תכתבי היא מורה לעצמה, תוציאי את מה שרצית להוציא כבר מעל
לחודש ופשוט לא היה לך זמן או יכולת או משהו קטן שידחוף אותך
לזה. מזל שיש לה את השיחות איתו, מזל שהם מידי פעם רבים והיא
תוהה לגבי אהבתה אליו, מזל שהוא אומר את אותם המילים שמוציאות
ממנה בכי בקושי, אבל קורע לה את הלב מבפנים.
עוד קיץ עבר, היא מסתכלת לשמיים, פתאום שום דבר לא נשאר. היא
מסתכלת אחורה בזיכרונות ואיך שכול זה עבר ולא משאיר לה שום
דבר, רק לקח איתו משהו מתוק שהיה לה פעם. היא מתחננת שישאיר לה
עוד יום אחד של שמש חמה, שהיא תוכל ללבוש שוב חולצה קצרה
ולחיות את עצמה, להרגיש שהיא מכירה את עצמה. אבל במקום זה עוד
ענן מצטרף. פתאום טלפון חותך את קו המחשבה שלה, הוא מתקשר, הוא
בדרך אליה, עוד דקה בתחנה, על מדים ויש לו גם מתנה, הפתעה.
חיוך קטן היא מוציאה יודעת בדיוק מה המתנה, סוכרייה בצורה של
איזה משהו, היא בכלל לא מתרגשת כבר עברה הרבה סוכריות כאלה
שלו, היא כבר מכירה אותו טוב. כול כך טוב.
היא באה לאסוף אותו מהתחנה, פתאום הוא נכנס למכונית ומושיט לה
ורד אדום ויפה.