דפים מקומטים מתגלגלים על הרצפה מהרוח של היום שלפני סוף
העולם. היה אז באוויר את הריח המיוחד הזה, הריח של הלא נודע.
היא ישבה עם גבה אל המרפסת, טוחנת חטיפים שתמיד טענה שעזרו לה
להתרכז. לא ממוקדת כבר שנים.
תמיד כתבה רומנים. לא התחברה לתחומים אחרים- בייחוד זלזלה במדע
בדיוני- גם מדע מדיוק לא העריכה כל כך. אבל דיוק היה הקטע
שלה.
עם הגב אל המרפסת לא יכלה לראות איך השמים נעשים כתומים וגשם.
גשם כבד מתחיל לרדת (ניתך על האדמה בכבדות). היא נרעדה מקור,
אך התעלמה. ניסתה להתחיל שוב- עוד בחור, עוד בחורה, תמיד זה
אותו סיפור- בסוף הם ירכבו על סוס אל עבר השקיעה. אופטימיות
שמשגעת אותה. בעצם- אם לא תהיה אופטמיות, הספר שלה לא יימכר.
כאילו שהקודם כן נמכר.
היא נעשתה סופרת כדי לא להיות חלק מה'הם'. אלה שקמים בבוקר
לעבודה. לא נושמים. לא חיים. המרוץ אחרי הכסף החליא אותה.
עכשיו היא מבינה שכשאין לך כסף, גם אין לך כוח לרוץ. חשבה
שמקצוע "חופשי" לכאורה, ייתן לה לחיות את החיים שלה כרצונה.
בכלליות- רעיון יפה. רק חבל שהיא לא יודעת מה היא רוצה. רוצה
לישון.
ברק החריד את השמים השלווים. ברחבי העולם (אלפי) מליוני אנשים
נסו על נפשם בניסיון למצוא מחסה מפני האסון (הרועם ) המתגלגל
הבא.
פתאום הסתובבה ויצאה למרפסת. חיבקה את הגשם. נשמה את האוויר.
סוף העולם.