הגשם הציף את הרחובות במן שאננות שכזאת. לא גשם של חורף. גשם
של סוף העולם. רעמים וברקים החרידו את האוויר. סופות חול
השתוללו.
מלמעלה הסתכל אלוהים במה שברא. ונזכר.
הוא נזכר שדווקא תיכנן שהכל יהיה פה טוב. ים שמים אדמה. הצמחים
ובעלי החיים למלא את הכל. ולבסוף האדם- כליל השלמות. מחשבה
ותכנון של חודשים התקבצו לסוף לבריאה האחרונה והמיוחדת
מכל.אותו דן לבחירה. מהעצמים הקודמים ידע מה הוא רוצה ולמה
לצפות. אך לבסוף, לאחר כל המאמץ וההשקעה, הבריאה שלו עצמו
תקבע- לטוב או לרע.
תמיד היה מאחוריו בכל החלטות, אך בזמן האחרון- כנראה זאת
הזקנה, קצת התעייף מלשמור על מעלליו, ונתן פתח להידרדרות... לא
רצה להרוס את הכל. אך כנראה כדי לעשות משהו טוב, אבל עכשיו טוב
באמת, צריך להתחיל מההתחלה. ועכשיו, בלי זכות בחירה. יחי
הדמוקרטיה.

הוא הלך לאיטו במורד הרחוב, נותן למים לשטוף את פניו הרטובות
ממילא, ולא מגשם. גיחך לעצמו: "הכל כאן נורא אירוני. אני לא
יודע למה בכלל אני עצוב. הרי אני אוהב גשם."
אך הבכי לא שכך.
הוא ידע למה הוא עצוב- או יותר נכון, הוא הרגיש למה הוא עצוב.
שנים של תהיה וחקירה בניסיון נואש למנוע את הסוף הצפוי כל כך
ירדו לטמיון.מאז שהבין, שזהו לא היום הקצר ביותר של החורף, אלא
מכאן אנו הולכים ומדרדרים- נופלים לתהום שלא נצא ממנה. אף פעם.
ידע שבגלל חוסר התחשבות משוועת ושנאה שהולכת וגדלה, לא נוכל
לשרוד יותר. ואם אנחנו לא נכלה את עצמנו, אנחנו נגמר ממשהו
אחר. את זה ידע בוודאות, אך לא ידע ממה, אולי מאיזה כוח עליון
או ישות שמימית, או איזו קבוצת עב"מים. באלוהים לא האמין, או
לפחות לא הודה בכך. נוצרנו כי ככה, אך נמות, כיוון שהעולם לא
מבין שצריך לשמו על הככה הזה...
חלקת האלוהים הקטנה שלו הייתה בקתה רעועה בקצה הרחוב. יכל
להרשות לעצמו יותר, אך לא ראה צורך בזה. במן ייאוש שכזה התיישב
על המדרכה והתחיל לבכות, שוב.
סוף העולם כבר פה, והוא האדם היחידי שיכל למנוע את זה. "אולי
הייתי צריך לגמור עם זה כבר אז, שהייתה לי ההזדמנות. אולי לא
הייתי סובל כל כך. למות מוות ללא ייסורים וחששות. הייתי יכול
להסתכל על הסוף מלמעלה..."

גם אלוהים בכה. כל החלטה גורלית, נכונה ככל שתהיה, תמיד כואבת,
ובייחוד לו. "אל רחום וחנון", תמיד אמרו עליו, ותמיד השתדל
לעזור לכל אלה שביקשו, וגם לאלה שלא.
"אולי זאת לא ההחלטה הנכונה- אולי נתן להם עוד הזדמנות,
הזדמנות אחרונה ודי???" לחש המלאך הימיני באוזנו, זה שמייעץ לו
בד"כ להחלטות חשובות. אך הבכי המשיך.
"אני פשוט לא יודע מה לעשות.."

ולמטה, למישהו חזר ההגיון. הוא פשוט התחיל לשיר. שיר פשוט, או
יותר נכון נעימה, ללא מילים, אך עם מנגינה קורעת לב שהתרוממה
מעל הרעמים ושאון הרוח, והגיע ללבבות כולם. כמו שיטפון שסוחף
כל סלע בדרכו, הגיע המסר. פתאום הכל השתנה. הברקים גברו, הגשם
ניתך בכבדות על המדרכה, אך העולם הרגיש- כולם הרגישו. האוויר
השתנה למלא תקווה ואושר. לא עוד כעס ושנאה.
השיר עלה והתנגן, הלך והתעצם.
והגיע עד למעלה.

שם. בנקודה התצפית הטובה ביותר, ישב האלוהים וחייך. לא בכה
עוד. הם בסוף בחרו בטוב.
" ויסתכל אלוהים ממרומי מושבו על כל אשר ברא. וירא כי טוב..."