בית מלא שחור.
השעה כבר מאוחרת וכולם ישנים-
תריסים סגורים, ודרך אלה הפתוחים מבצבצות להן נורות הרחוב
שדולקות. אלא שעוד לא בעטו בהם ילדים קטנים בשביל להרוס
ולהראות כמה הם מגניבים.ממש עבריינים קטנים.
דלתות החדרים סגורות, אפשר לשמוע נשימות עמוקות של אחד אחד
מחברי הבית.
כולם בשלוות שינתם, חוץ ממך.
את מוצאת עצמך יושבת בפינת החדר, עם ידייך את עוטפת ברכיים
ומצמידה לבטנך.
מביטה סביב, יכולה לראות את השחור הזה שמציף את הכול
מעט צלליות נראות, אך שום דבר אינו ברור
מנגינה חרישית של מוזיקה מגיעה מביתו של השכן למעלה.
כזו שמרטיטה. ואחריה כזו שמרגיעה, שעוזרת לנשום.
אם עינייך פתוחות, ואם הן סגורות- זה לא משנה, את לא מצליחה
באמת להבחין בין החפצים בחדר, בין הנעליים הזרוקות על הרצפה,
בין שום דבר
כמו שאת לא מצליחה להבחין בתוכך, להבחין מה קורה לך.
מגששת את דרכך אל המטבח, לא מדליקה אור. לא טורקת דלתות, חלילה
לא להפריע למנוחת האחרים. לוגמת מבקבוק המים שמונח על שיש
המטבח, אפילו כוס את לא מוציאה שחלילה לא תיסגר דלת הארון
בחוזקה ותעיר את אחד מחברי הבית.
את עושה הכול בשקט. בחזרה מגששת את דרכך אל עבר החדר.
בדרך נתקלת בפינת השולחן שנכנסת לך היישר בתוך מרכז הבטן, את
עומדת לצרוח, אבל שותקת. כדי שחלילה לא תפריעי את מנוחתם.
ככה את עושה תמיד, כואב לך, את מקבלת מכות חזיתיות היישר במרכז
הבטן, חבטות כואבות ופוצעות, חלקן פיזיות. רובן נפשיות.
אבל את שותקת,לא צועקת ולא אומרת. אפילו לא לוחשת.
את נושכת לעצמך את היד, ככה מעבירה את השתיקה הכואבת שלך, בלי
לצעוק כלל וכלל.
איכשהו תמיד תצליחי להסתיר את הכול-
עד שהם יקומו הנשיכה ביד כבר תעלם, הפציעה בבטן גם ככה מטושטשת
עם החולצה שעלייך. והפציעה הנפשית מכוסה בשכבות עור. שמתחתן
דם. דם שאת שוחה בו, ולא הוא שוחה בך.
נרגעת.
את ממשיכה לכיוון החדר, מספר צעדים את שם. נשכבת על המיטה,
הפעם לא בפינת החדר. את מתפתלת על המיטה מכאבים, כאבים
דוקרניים, ממושכים, מציקים חוזרים ונשנים.
ולא תלכי להגיד לאמא שנפצעת, כי חלילה לא תפריעי שלוותה
ומנוחתה. ואבא בכלל לא משנה לו. והאחות עם החבר. והאח בכלל
חוזר בתשובה ולא אכפת לו ממה שבאמת קורה לך, אם זה לא קשור
לשיעורי תנ"ך או ללבוש צנוע.- אז למה להטרידו בכלל? הרי כשהוא
חוזר מהצבא הביתה הוא אפילו לא טורח לתת לך נשיקה בלחי,או
חיבוק כי כבר עברת את גיל 12, ועכשיו הוא צריך לשמור ממך
נגיעה. ואת נעלבת ושותקת. את לא אומרת לו שום דבר, כי ככה טוב
לו. אפילו אם זה פוגע בך. כי תקריבי את האושר שלך בשביל שאחרים
יהיו מאושרים. כמו תמיד. תמיד הורגלת לעשות כך. כזאת את, ואף
אחד לא מעריך זאת.
והחברות ישנות. אין מישהי שבאמת תוכלי להתקשר ולהגיד לה. כי זה
לא באמת מעניין אותן. לא אכפת, לא מזיז. לך אכפת מכולם, אבל
כולם יכניסו לך כאפה מצלצלת שתעיף אותך כל כך גבוה שכשתפלי
חזרה אל האדמה תקבלי כזו מכה כמו שמעולם לא קיבלת. וכל אחד
ייתן את הכאפה שלו חדה יותר, כואבת יותר, מצלצלת יותר. אבל
במקום שמקום החבטה שלך יהפוך אדום מכאב, הוא הופך שחור. אדום
זה כבר כלום.
שחור מציף מקיף.
את היד הקרה תכניסי מתחת לחולצה. ותלטפי איפה שכואב לך. וככה
תירדמי. באותו המצב תקומי בבוקר, תשתקי ותחייכי. אף אחד לא
יידע מה שעברת בלילה.
את הפציעות, את המחשבות. ואת כל מה שמעבר לזה.
השתיקה שלך היא הכי צעקנית בעולם
כנראה שכולם חרשים.