ורדית מנשה / שרידי ערפל |
מחייך ללא פנים
טורי פנסים עמומים
מתערטל מנוכחות
כמעולם לא נצבר לדבר
לבד נשיקה לפרידה
חפוזה מלחי קפואה.
אותיות נכונות
נופלות בין כיסאות תחנה
אל מחוץ
למרחב הקטן הנראה
אני משחקת בהן בחשאי
ואתה מופיע
השיגעון מזדחל בלי
לדפוק מבעד לדלת
שנסגרה כמו המציאות
שהאפירה, כמו היום והליל
שהתנגשו המפתיע.
צעדים פזיזים
שוב ממהרים
תחת שמיים מוצקים
ענן קיטור שחור
חונק מתקווה- -
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|