ביום שבו אפסיק לכתוב,
אדע:
נשמתי מתה.
היא איננה עוד,
היא איננה.

לבי ודאי חדל לפעום,
והדמעות -
סביר להניח שיבשו.
גופי יהפוך קליפה חלולה,
ולא יוותרו בו אף לא שאריות
של השראה.

ביום שבו אפסיק לכתוב,
אדע:
סופי קרב,
או אפילו כבר הגיע.
דמותי תמחה מעל פני האדמה,
ואוותר רק זיכרון,
זיכרון שייאבד כשאלו הנושאים אותו
ילכו בדרך כל הארץ.

וביום שבו התחלתי לכתוב,
השארתי את חותמי
על פני האדמה:
רזי נשמתי
כאב לבי
ודמעותיי החמות -
כולם מבטיחים לי
כי ביום שבו אמות
נשמתי לא תמות איתי
אלא תחיה לנצח,
לנצח.