ועכשיו, שהיא איננה והכל מאחוריי,
אור כחול סוגר את הלילה שלפניי,
כל מה שרצית והעדפתי לא לשמוע,
כל מה שאמרתי ובחרת לשקוע,
רגע אחד כל כך הרבה,
רגע אחרי כל כך מעט,
כמה אף אחת, כמה זאת את.

מטבע הדברים, והרוח שנושבת,
סוחפת אותך, לא מתרחקת לא מתקרבת,
מכל מקום, חיפשתי את הקול,
הושטתי יד ואמרתי אני לא יכול,
כמה חיכיתי לבד, אחרי חצות,
לא ידעת גם שהתחלתי לבכות,
כמה אף אחת, כמה שלא באת.

משבע הגברים, שרצים פה ברחוב,
רק אני יעמוד וינסה להמשיך לאהוב,
ואחכה שאולי תעברי במקרה היום,
בספסל ההוא, שנרדמנו ורצינו לחלום,
ברגע שחייכתי סתם מתוך שינה,
וחרטנו את היום, החודש והשנה,
כמה אף אחת, כמה כבר שכחת.

מצבע החיים, שהותיר עליי כתמים,
והבדידות שממלאת אותי לפעמים,
אני לא בוחר שום כיוון אחר,
שהכל יעבור אני יהיה מוכן לספר,
איך היית שלי, ויש מישהו שיזכור,
רק תקראי לי, ובלב שבור אני יחזור,
כמה אף אחת, כמה רחוק ברחת.

ועכשיו, שאת אינך, מה את,
למה הרבה, למה מעט,
פעם קונה, ואז מוכרת,
פעם שותקת, ואז אומרת,
פעם שוכחת, ואז נזכרת,
פעם מתחילה, ואז גומרת.

מבלי להוסיף מילה,
למה הכל, למה כמעט,
פעם רוצה, ואז מוותרת,
פעם מסתירה, ואז מספרת,
פעם מתלבטת, ואז בוחרת,
פעם פורחת ואז נושרת,
עלה ועוד עלה,
על כולי לאט לאט,
כמו נר שמטפטף,
זה כואב לי ושורף,
על כולי לאט לאט,
כמה אף אחת, כמה זאת את.

ועכשיו, שהיא איננה והכל מאחוריי,
אור כחול סוגר את הלילה שלפניי,
כל מה שרצית והעדפתי לא לחשוב,
כל מה שאמרת ואני בחרתי רק לכתוב,
מכתב פרידה, הכל וכמעט,
כי זאת את, רק אף אחת,
שיודעת מה עושה לי טוב,
וכמה קשה לי אותך לאהוב.

ועכשיו, שיש לי שום דבר,
הלילה הזה מאחוריי, ולא נגמר,
אני אולי ארדם, ואחלום אותך קצת,
שתסכלי עלי ותגלי לי כמה את, רק אחת.