הקדמה:
התקשורת כבר געשה והטלפונים צלצלו בזמנו ועדיין מצלצלים, "מה
לך יש לפרסם לגבי הפרידה המתוקשרת שלך מעידית כהן?"
אז האמת היא שבזמנו לא היו לי האמצעים הכספיים והחומריים על
מנת לפרסם תגובה מנומקת, כדי שבכל עיתון יכתבו שאני, פאן
פיטרסון, נפרדתי ממישהי. כי אם יש כותרת יותר גדולה מ"מלחמה
בלבנון" או "ראש ממשלה לקה בתרדמת" ואפילו מ"פאן פיטרסון יוצא
עם בחורה", היא ככל הנראה "פאן פיטרסון נפרד מבחורה".
זה היה בגלל השמש:
היה זה קיץ חם, ומכיוון שיש לי רק שלושה זוגות גרביים צבאיות
(האמת היא, שלושה וחצי), בין התעוררות בגוף קשה לאוויר ממוזג,
להתלבשות באוויר מוזיקלי של "סופר מיקס 9" עם פט שופ בויז
ויאזו ברמיקס חדש, כל יום היה יום של התלבטות - עם איזה זוג
אני אלך עוד פעם לצבא היום.
ימי חמישי היו תמיד ימים שהייתי מצפה להם, גם אם לא בכיליון
עיניים, אז כציפייה של אחד שלא עושה כלום כל הזמן אל לעשות
משהו. גבעתיים של אותם ימים הייתה מלאה במקקים וכולי הייתי
תקווה שכשאחזור מהים התל אביבי, שלמרות מדמניותו כל כך אהבתי,
לא אזכה לראות את משכני מלא במקקים פוסט מורטם. הייתי מספר
לעמיתיי לעבודה, ומתייעץ, לאן לקחת את אותה הגברת, שזכתה
לכינוי "גברת" כי לקרוא לה בשמה החל להיראות לי כפגיעה
בכבודה, שהיה מאוד גמיש להעלבות שלי, ומתייעץ, לקחת את זה
קדימה או אחורה או באלכנוס זיג-זג עם נטייה של 67.4 מעלות
צלזיוס לצפון מערב.
כמה חודשים מאוחר יותר כשהתחלתי לנהוג שוב על אוטו עם
הילוכים, הבנתי שבדומה ללצאת עם אותה גברת, גם בזה אני לא ממש
מבין (ונורות אדומות עשויות להידלק).
זאת הייתה תקופה של מלחמה בצפון, ובתור מומחים-מטעם-עצמנו כמו
כל ישראלי, ניתחנו את המצב לחוף הים, והגלים השיבו לנו בקול
ענות חלושה. בתל אביב המסעדות המשיכו להיות פתוחות והקיץ הזה
היה כל כך שונה מכל קיץ אחר שהייתי בו עד אז. קיץ מעוקר, בלי
חופש. פתאום הוציאו מהקיץ את המרכיב הכי טעים שלו, כמו
המבורגר בלי הבשר, רק הלחמניה.
אט אט, החילותי להבין שזה לא קורה, הגלים שאנו משדרים והתדרים
מקסימום יוצרים הפרעות אחד לשני ועושים שיבוש הדדי. היא הייתה
אומרת (ובצדק) שאני לא נכנס עם כל הגוף למים, בקושי את
הרגליים אני מכניס, וגם זה, עם נעליים צבאיות וגרביים. אולי
באופן לא מודע הרגשתי שהמים מלאים במדוזות ובכרישונים, ובכלים
ישנים שיצאו מכלל תשמיש.
מין שכזה:
זה היה ערב במה שמונים וכמה, וכבר אז די שנאתי ערבי במה, אבל
אמרתי "ניחא, הרי ממילא אני מת גם ביום, מה יש בלמות גם
בלילה". באותה תקופה חשבתי שהדרך היחידה לגבעתיים היא בדרך
שנוסע קו 63, ודאגנו לחקוק את הדרך הזאת טוב טוב בזיכרון
המיני העני שלי. מזל שגיליתי בערבי במה הבאים שיש דרך יותר
קצרה, אך פחות יפה.
אני לקחתי בחזרה כל מין שהייתי מוציא החוצה. הרגשתי שאני לא
מספיק בשל לזה, זאת לא בובה שאם נשבר לה הראש קונים חדשה, או
מתנפחת כמו סאלי, האישה של אנדי סאמרס מהאלבום הראשון של
הפוליס. במבט לאחור, ייתכן שהיה עדיף לא להוציא החוצה שום דבר
מיני באותה התקופה, ולנסות להיות רומנטי, אך הרגשתי שמשום מה
זה פשוט לא בא לי.
זה היה מין סוג של אימפוטנציה רומנטית שכזו. כל חיי רק חלמתי
על מישהי שאוכל להיות רומנטי איתה, שזה יהיה מותר, בצבעים
חיים וכו', והנה לפתע כל ניסיון לעשות משהו בגוון אדום כהה
וניחוח של אוויר ערב של יערות מבודדים פשוט לא בא לי טבעי,
פשוט לא יצא.
לפעמים פשוט ניסיתי לזרום בלי להרגיש, לגעת, לעזוב את כל
המחשבות המתרוצצות ופשוט לעשות. התעוררתי לגלות שזה יכול
להיות יותר גרוע ומשדר כל מיני מסרים מוזרים שלא רציתי
להעביר. בכלל, לא רציתי להעביר מסרים, רציתי להגיד אותם.
כל חיינו אנו רק חולמים על שדיים מכל סוג וגודל (טוב, רוב סוג
וגודל), למרות שאנו יודעים שאלו סתם פיסות שומן שמחוברות
לחזה. אבל אין מרגיז מלגלות פעם אחר פעם שסתם חלום כה פשטני
כמו לחפון אחד כזה נהיה במציאות כה... סתמי... נראה לך שהיית
נהנה יותר משקית במבה גדולה וצהובה עם מיץ תפוחים של ספרינג
עכשיו מכל העסק הזה של לחפון. זה הפך לכעס על עצמי, בכל
הרמות: האישית - איך אתה לא נהנה? הבין-אישית - אתה לא יודע
מה אתה עושה וזה עלול לפגוע שלא בכוונה, והמינית - מה הטעם
בחשק מיני אם במציאות הוא כל כך לא מגניב כמו שהיית חושב,
אפילו תוך הירדמות באוטובוס בין עירוני.
"
I Don't Care Anymore":
קחו תייר, תצמידו אותו למדריכת טיולים רווקה, חברו אותם טוב
טוב, כווצ'צ'ו קצת בידיים, ואז קחו את מדריכת הטיולים. נשאר
לכם תייר שלא מכיר את המקום, לא מכיר את השפה, אין לו אף אחד,
ואפילו את הכרטיס חזרה לחיים שהיו לו הצבא והמציאות לא יחזירו
לו. כל מה שנותר לו לעשות עכשיו זה להתרוצץ ברחובות ולקבץ
נדבות עד שיחסוך מספיק כדי לחזור לבית שלו אי-שם, אם הוא עוד
קיים בכלל.
וכך זה היה עבורי במקום כלשהו במרכז הארץ. אט אט החלה מחלחלת
בי ההבנה, שאני טיפוס שכן רוצה לאהוב, והרבה, יש לי כל כך
הרבה אהבה לתת, חיבוקים ונשיקות ואכפתיות ולשכב על שלוליות
ולהיות גשר אנושי מעל גשרי חבלים בסרטים, אבל אם זה לא קורה,
כנראה שעד כמה שהגברת מכובדת וטובה ועוד שלל מילים טובות שאין
לי שום בעיה להרעיף עליה, היא לא הבן אדם שגורם לכל התחושות
הנהדרות לצוץ אצלי.
כל הבדידות של כל השנים, המרירות והתסכול החברתי והמיני מבנות
המין היפה גרמו אצלי להסתכלות ממורמרת וצינית על העולם, חוסר
אכפתיות וחוסר אמונה במשמעות של שום דבר, אבל תמיד ידעתי
שבפנים טמונה בי קופסה כזאת שכשפותחים את המכסה שלה קופצות
לפנים שלך (זהירות, זה עשוי לשבור את האף) כל כך הרבה תכונות
חיוביות.
ראיה לכך הייתה ביום כיף שהיה לי בימית 2000, חולון, עיר שעצם
העלאת שמה מעלה בי זכרונות עגומים על כמה מהגורמים למרירות
שצוינה לעיל. לפתע, בעמידה בתחנת אוטובוס של אגד, צץ בי הרצון
להתקשר לידידה טובה ולהגיד לה שהרגשתי כל כך טוב כשעשיתי
בשבילה איזה משהו נחמד ושכל כך הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב
מלעשות משהו טוב בשביל מישהו שאתה אוהב. כמובן שעשיתי את זה
ופתאום הבנתי את הסיבה לכל הסיום של הסיפור הזה, חודש אחרי
שזה אירע.
העתיד:
אומרים שעשיתי משהו לא בסדר במה שעשיתי, ואני לא יודע מה זה
היה, הרי אם הייתי נכנס למים, היה הרבה יותר קשה לצאת מהם,
אין הרבה סולמות בבריכה הזאת.
כמו בסוף של סרט הוליוודי קיטשי טוב, חזרתי לנקודת ההתחלה,
בדידות ממורמרת חסרת משמעות, אבל אני בן אדם יותר טוב: הבנתי
שיש בי היכולת להיות הכי נפלא בעולם, אבל כשזה יבוא לי טבעי
(אה, וכשתהיה גם מישהי בצד השני).