הלכתי לכיוון האוטו כשהתחיל הגשם.  בדרך כלל, הייתי רץ במהירות
לכיוון המחסה שמציעה פיסת הפח הממונעת, אבל הפעם לא עשיתי כך.
הלכתי לאט ככול שיכלתי לכיוון המחסה, מתגרה ככל שאפשר בפמליה
של מעלה בתקווה שתשסה בי את כוחה.
פיללתי לברק שיכה בי, או לברד שירד כל כך חזק עד שהעור יתחיל
להיקרע ממני, ואדמם למוות תחת שבטו של העינוי הקר.
רציתי לעמוד שם ברחוב, לחזות בפיסות קרח קטנות נושרות ממני אל
המדרכה הרטובה, ולהביט בלובן הטהור שלהן מוכתם באדום חולני.
רציתי להרגיש כל פרפור של גופי הנאבק להקים עצמו מהקור.
רציתי למות ברחוב ההוא.
בעודי עומד ברחוב, תהיתי איך הגעתי לנקודה בה אני נגעל מעצמי
עד כדי כך שהעדפתי למות בסערה מאשר לקום בבוקר, להסתכל במראה
ולרחם על עצמי.
בעודי עומד ברחוב, תהיתי מדוע שיקרו לי כשאמרו שוב ושוב "יהיה
טוב".
החלטתי לוותר על שארית הדרך אל האוטו ולשים עצמי חשוף ליצריה
הסדיסטים של אותה פמליה ארורה של מעלה. תחת כיפת השמים,
התיישבתי בפינת רחוב חשוכה, הרחק מפנסי התאורה. עצרתי את שיני
מלנקוש ומנעתי מעצמי מלרעוד, רציתי את מעט הכבוד שהיה בלהישיר
מבט אל המוות ולאחוז בו חזק מבלי לשחרר.
לפתע, לא ראיתי דבר מלבד אור לבן חזק מתקרב אלי. בתומי חשבתי
שמגיעה גאולתי מהחיים האלה, אבל אותו אור התגלה כפנסי ערפל של
מכונית יוקרה גרמנית.
חזרתי לחשכה, וחייכתי לעצמי, כמעט משועשע מהדמיון בין
הסיטואציה שחלפה לחיי.
אחת לכמה זמן, מגיעה אלומת אור חלושה ומנסה לשווא להוביל אותי
אל האור הגדול ממנו באה. כשאני במרחק נגיעה ממנו, אלומת האור
מתפוגגת והחשיכה מובילה אותי בחזרה אל הייאוש המוכר לי היטב.
כל פעם מחדש עולה בי התקווה היומרנית שהפעם זה יקרה, הפעם
אחזור לשוטט במחוזות האור לתמיד. מי יודע, אולי אחזור לחייך,
ואולי אפילו אחווה ולו לשניה אושר לא מחולל.
קיוויתי שתצליחי. קיוויתי שתובילי אותי הרחק מהחשכה, אבל כמו
כל קודמותיך, גם את אכזבת והיתפוגגת בטרם עת.
מאסתי באכזבות ועייפתי מהדיכאונות. מצאתי נחמה בקור המרדים
ונתתי לעצמי לשקוע עוד ועוד בחיבוקו המרגיע של הלילה המקפיא
בתקווה שלא להתעורר.
התעוררתי לפנות בוקר לקול זעקות בשפה לא מובנת. מקורן התגלה
להיות זקנה פולניה שחלפה לה במקום, והחליטה לבדוק אם מדובר
בגופה קפואה על ידי לנסות לגרום לה להתחרש בצווחות רמות של
שירי פולקלור פולני. הבנתי ששלומי לא מעניין אותה במידה כזאת
שבחרה לנסות ולהעיר אותי בשירה צורמת במקום באמצעות מגע אנושי
חם.
לאכזבתה, קמתי והתנערתי. עשרות פיסות חדות של בדולח קפוא נפלו
ממני.
הערפל שכיסה את הרחוב מנע ממני לראות דבר פרט לאותה זקנה
שהתחילה למלמל דברים היסטריים בפולנית. התעלמתי ממנה.
בחוסר רצון, צעדתי לאיטי לכיוון האוטו. רגלי כשלו, והתחושה
החלה לחזור לגופי בעוד שהלילה משחרר את חיבוקו הקר.
חזרתי הביתה אותו בוקר בידיעה שרציתי למות ברחוב ההוא, כי
אלומת האור האחרונה שלי נטשה אותי.