זה היה בדיוק כמו כל יום שישי רגיל. מדברים עם החבר'ה, קובעים
מקום להיפגש. מתווכחים קצת לאן נצא ואז באיזה אחת עשרה-שתיים
עשרה יוצאים.
שום דבר לא נראה כמשהו יוצא דופן.
לא האמנתי שאותו ערב הולך לשנות לי את החיים 180 מעלות.


החלטנו ללכת לשבת באיזה פאב שנמצא בעיר התחתית. לבשתי עליי
חולצה לבנה עם ג'ינס ושמתי עליי קצת בושם טוב. מי יודע, אולי
היום בחירת ליבי תימצא בפאב הזה. אומרים, שתמיד צריך להיות
ערוך לפגוש את האחת שלך.


הגענו אל הפאב, ישבנו שם הזמנתי לעצמי איזה חצי בירה טובה
כזאת. דיברנו כל החבר'ה, צחקנו, נהנו. השתכרנו.
אני זה שלקחתי אוטו באותו ערב. היה תורי.
באותו רגע, לא חשבתי איך אני אנהג חזרה הביתה ואחזיר את כל
החברים כל אחד לבית שלו. זה לא מה שהטריד אותי.
אני אוהב לחיות את הרגע, לא חושב רחוק. נהנה מכאן ועכשיו
והתוצאות פחות מעניינות אותי. טמטום, את זה אני אומר עכשיו
בדיעבד.


השעה כבר הייתה ארבע לפנות בוקר. כל החברים שלי ואני היינו
סחוטים לגמרי. שיכורים כמו אני לא יודע מה. פתאום נזכרתי שאני
זה שנמצא עם האוטו. במין גיחוך שיכורי כזה שאלתי את החבר'ה
"תגידו, חבר'ה. אתם בטוחים שאתם רוצים שאני אנהג? כי נראה לי
שאני קצת שיכור." לא היה נראה לי ולא נעליים, ידעתי במאה
האחוזים שאני שיכור מת, אבל ידעתי גם כן שאין שום אפשרות אחרת
מלבד זה שאני אקח את האוטו.
"בטח שזה בסדר. כל עוד אתה קצת שיכור, זה אפשרי. רק שלא יעצור
אותך שוטר, אבל אם הוא יעצור נתחלק בקנס".
לפחות זה.


התחלנו לנסוע, כולם צחקו באוטו, היה מבסוטים מהחיים. גם אני,
שום דבר לא הדאיג אותי. אחרי הרבה מאוד זמן, הייתי עם ראש
צלול לגמרי, נטול מחשבות, כאילו שכחתי שנטלי נפרדה ממני לפני
שבוע וחצי. לא חשבתי על כלום.
כנראה מתוך ההתלהבות הרבה שהייתה באוטו הגברתי את המהירות.
הגברתי עוד ועוד את המהירות. הגעתי פתאום למהירות של 140 קמ"ש
במקום שמותר .50 מזלי שלא היה כלב ברחוב, שלא נדבר על שוטרים.

ואז זה קרה, הגעתי לצומת מרומזרת כשהאור הירוק דלק בה, חשבתי
לעצמי שאני בדוק מספיק. אבל פה טעיתי כשהייתי 30 מ' מהקו של
הרמזור שמורה לעצור הצבע התחלף לכתום וידעתי שאני לא אספיק
להגיע אליו אז התחלתי לעצור. חריקת הבלמים נשמעה בכל העיר.
לפתע, נשמע בום ענק.
ראיתי הכל שחור, לאחר כמה זמן התעוררתי, חצי ישן חצי מת
הצלחתי להבחין באורות אדומים והבנתי שאמבולנס הגיע לקחת אותי.
העיניים נעצמו מעצמן, בכלל לא שאלו אותי אם אני רוצה לראות
עוד טיפה מה מתרחש מסביבי.
התעוררתי. ההורים שלי היו היחידים שהיו בחדר והם מיהרו לקרוא
לרופא. "מה קרה?" שאלתי, ומהתגובה שהפנים שלהם הגיבו הצלחתי
להבין שמשהו מאוד לא טוב קרה.
היה שקט מוזר כזה. איך קראו לזה פעם בשיעור ספרות? שקט מועקתי
כזה... זהו, זאת המילה.
הרופא הגיע, עשה איזה כמה בדיקות. לא כ"כ התרכזתי בבדיקות
שהוא עשה אלא יותר בשוק של ההורים שלי.
"שי, אתה זוכר מה קרה לך באותו לילה?" אבא שלי התקשה להגיד.
"אני זוכר, אמ... חריקת בלמים. רמזור שהתחלף מהר לכתום ובום
חזק כזה."

"שי... שי שלי. מה עשית?" אמא שלי התחילה לייבב... לא הבנתי
מה עשיתי, דמעות החלו לזלוג לה מהעיניים. הסתכלתי על אבא כדי
לקבל איזה מבט שירכך את מה שהיא אמרה. אבל אז ראיתי את אבא
שלי גם מזיל דמעות. אבא שלי מזיל דמעות. זה דבר לא נתפס, אבא
הוא הבנאדם הכי חזק שאני מכיר, בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה.
"מה.. מה אני עשיתי?"
"שי, אתה פגעת באנשים. אתה הרגת כמה מהם"
"לא לא לא.... אני לא עשיתי כלום. אני נשבע לכם! אתם מאמינים
לי, נכון? אני באמת שלא עשיתי כלום. אני רק נסעתי לצומת
הרמזור השתנה ואני לא זוכר מה קרה משם. תגידו לי שפגעתי באיזה
עמוד. בבקשה תגידו לי שזה מה שעשיתי!"
"זה מה שקרה, אנחנו לא אלה שיכולים לשנות את המצב. הלוואי
ויכולנו. אבל זה בלתי אפשרי."


התברר לי יותר מאוחר, שנתקעתי במכונית שהייתה בתוכה משפחה
שלמה. אני במו ידי, הרגתי את ההורים ואת הילד הקטן ביותר שלהם
בן השנתיים. בנוסף, פצעתי את שני האחים היותר גדולים שלו.
הלוואי וזה היה נגמר פה. החבר הכי טוב שלי, איתן, שישב לידי
בנסיעה נהרג גם הוא. כלומר, אני הרגתי אותו. ושאר החברים שלי
נפצעו קל.


הלוואי ויכולתי לשנות את אותו ערב שישי מיותר שהייתי חייב
לשתות ולנהוג. לא יאומן שזה מה שעשיתי.
אני הרגתי אנשים! אני לא מאמין שעשיתי דבר כזה. אבל זה מה
שקרה.
נשפטתי בבית משפט. שפטו אותי ל8- שנים בכלא על מוות ברשלנות.
מגיע לי יותר, לא מאמין איך העורך דין הדפוק שלי הצליח לעבוד
על השופט המטומטם הזה שאני הרגתי אותם ברשלנות.
ההורים שלי לקחו את הנושא הזה ללב. זה הגיע למצב שאבא חטף שבץ
שלושה חודשים לאחר האירוע ונפטר. אמא נשארה עם אחי הקטן בן
ה41-.
הלוואי והייתי יכול למות יחד עם כולם, אבל כנראה אלוהים רצה
שאני אלמד איזה לקח כלפי החיים, חבל שהוא בחר ללמד אותי את
הלקח הזה וגם על הדרך לקחת כמה קורבנות חפים מפשע.
יהי זכרם ברוך, והשם ייקום דמי. אמן.