דב וובר / אדמה נבוכה |
מיכרות ענפים באוצרות טבע, נחצבו ביננו.
כי בכל אחד גלום אוצר,
והנה ראו עד כמה עניים אנחנו.
התחלנו בשניים-עשר שבטים,
ונרקבנו לאלפי חלקיקים,
וכל אחד קטנוני - שלא יעלם לו חלקיק,
במקום לחצוב באדם, ולאהוב להגיד: "חליק..."
יש שבטים שחולים בהם, ואוהבים למצוץ דם,
כדי שלא ישארו בריאים, שמצאו זהב באדם.
אנשים קטנים הם ובודדים,
והשכינה שביננו נקברת
תחת מפולת
של
יאוש
ופחמים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|