אני עומדת על הגג. מוכנה לקפוץ מגובה של 30 קומות, לחיים אין
טעם. מתוק בטח לא. מר זה ציורי מידי, והחיים בהחלט לא ציוריים.
גם לא חריף, הטעם של החיים לא יכול להיות חריף, זה פשוט לא
מתאים. אם כבר, אז אולי מלוח. אבל קשה לי לתאר את החיים בתור
חיים מלוחים... אולי מדמעות. או מהרבה ים, וגלים, חול שנכנס
בין האצבעות. אבל הכי נכון להגיד שלחיים אין טעם, ומן הסתם חבל
לאכול דברים חסרי טעם. כי אם כבר קלוריות, אז צריך ליהנות מזה.
ומה שבטוח הוא שמהחיים לא נהניתי.
אז עמדתי לי שם, אפילו לא צריכה לשכנע את עצמי למה מה שאני
עושה זה המעשה הנכון. כי מצידי שלא יהיה נכון, מה בכלל אכפת
לי? אין לי הרבה מה להפסיד. מי יודע, אולי שם למעלה יהיה נחמד
יותר. ואולי לא. גם החום הלוהט של האבדון מספק אותי, בעקרון כל
דבר מספק אותי. ומה שהתקרב לחום כמעט ולוהט על גג הבניין שעליו
עמדתי לא היה כל כך נורא. כל זה יסתיים בקרוב.
ואז, נפלה עלי טיפה. טיפה קטנה של גשם, טיפה כחולה וירוקה
וכתומה. כתום זוהר, לשם ההדגשה. ואחריה באה עוד טיפה, ועוד
אחת. כאילו הייתי איזו להקת בנים שכזו, מוקד משיכה לנערות
מתבגרות שהן בעצם טיפות מים. מים עם קצת מלח, כמו שאמרתי,
החיים יכולים להיות טיפה מלוחים. חיוך שכזה החל להתפשט על פני
חסרות ההבעה, מן חיוך כזה של אושר. אושר תהומי. גשם. גשם!!!
התחלתי לצחוק, צחוק מתגלגל שכזה, צחוק כמו בסרטים.
לרגע הרגשתי כמו צופה מהצד, צופה בעצמי מתרגשת מאיזה גשם מסכן.
כמה טיפות בסך הכל, גשם. ילדה של גשם אני, גשם הופך אותה
למאושרת. והיא מתחילה לבכות מאושר, דמעות קטנות של שמחה
מתערבבות עם מטר של טיפות גשם עגלגלות, וכולן ביחד, הדמעות
והטיפות, זולגות על לחייה, על צווארה, לתוך החולצה השחורה
הבלויה.
מניפה את ידי לצדדים, התחלתי להסתובב לי במקום, מפנה את ראשי
למעלה ופותחת את פי. בולעת את הטיפות הכתומות, הבוהקות באופן
גאה שכזה, כי הנה, הם מנעו ממישהי להתאבד.