New Stage - Go To Main Page

טל מילר
/
והנה בחלומי

זהו עולמי, הכל בוץ, יבשה וים ושמיים אינם מופרדים זה מזה, אלא
בלילה חסרת צבע ושחורה ספק נעה ספק מרקיבה במקומה ללא תנועה,
ואנו בתוכה, אנשי תולעת חלקים, נעים בתוך הרפש הסמיך, עוקבים
אחרי קולות נעלמים המופיעים ונעלמים במורד שכבות מוחנו, זוחלים
בשברי גופנו לעבר מקום לא ידוע לאיזו  מטרה עלומה ולא ברורה,
אני זוכר זמנים אחרים, אבל לא כזיכרון שהרי הזיכרון הוא תמונות
וצבעים וצורות וזו אינה אלא ידיעה קרה וברורה הבאה מאי שם או
ישנה מאז מתמיד בתוכי, אני מרגיש כיצד הם מחליקים סביבי ובעדי,
נוגעים ולא נוגעים בי בגפיהם המעוותות וחסרות הצורה, עיניהם
מזוגגות ומביטות קדימה, ספק עצומות לעבר היעד הסופי, אילו עוד
הייתי אדם אולי הייתי מתנגד לקריאה הנעלמה הזו, אבל אני אין לי
כל צורך בהתנגדות, 3 ס"מ פלדה שננעצו במוחי מסירות ממני כל
צורך בהתנגדות, אולי אקום יום אחד, אזדקף למלוא קומתי, אפרוש
את שאריות גפי המעוותות, אצרח בכל קולי ואפקח את עיני הסומות,
אולי יום אחד אמצא בי את העוז להתנגד, בינתיים כל מה שנותר לי
לעשות זה לחלום.
ובחלומי אני שוב שם, באותה המרפסת הסגולה ורודה  מאור שקיעה,
השמש חסרת כוח למולי, מתביישת ממראה גופי העירום הזועק כנגדה.
אותה מרפסת, כל כך מוכרים לי ריחות היסמין והקטורת ומגע קל של
רוח חמימה וצליליהם הרחוקים של עליצות אנושית ברחובות מתחתיי,
בקצה המרחק העצום שאני מציב  בינינו, מסתגר מהעולם. אך העולם
לא מסתגר מפניי, לשווא הוא מכה בי באמצעות חושיי, ריחות יסמין,
ומראות מוכרים של מרפסת מוכרת עם אותם עמודי שיש מחורצי
ורידים, עם אותם נרות מטפטפי שעווה בפמוטי מתכת ארוכים, אותם
וילונות סגולים שקופים, שצבעם נעשה כהה עם נסיגת השמש, שמגעם
המתנפנף בגופי מעביר בי רטט של תענוג. הצללים נהיים כבדים
יותר, מלאי טעם ומשכרים ככל שנעלמת השמש, משפילה את מבטה
מבוישת, כמו אל ציקלופ שניצחתי בתחרות מבטים. הו אילו היה
איזשהו אל מביט בי עכשיו, מודע לנוכחותי בעולמו, מה היה חושב,
מה היה אומר, כיצד היה מוחה אותי, כיצד היה מסביר את אותו חוסר
אונים, את אותן שפחות מבועתות מכווצות בפינת החדר, עיניהן
תלויות בכל תנועה שלי ברחבי החדר. אני כתם של אור, נפשי פרומה
ברגע של טירוף, חסרת מנוחה כמו חיה טורפת המנסה לזנק כנגד
הכבלים המרסנים אותה בכלא גופי, ישותי הנחבטת כנגד הסורגים
בסדרה של התפרצויות שיעול וצחוק, מבטי נעשה מזוגג בעוד אני
צוחק, מסווה את פחדי מפני אותו דבר שמבקש לצאת מתוכי. ידיים
מנסות לאחוז בי, דמויות מרצדות לנגדי, דמויות אדם, הן זועקות
בפניי, מנסות להוציא ממני איזושהי תגובה, הן מנסות לעצור את
דמי השותת ומכתים את השטיח הרך שעליו קרסתי, דבר לא יעצור את
דמי עכשיו, בטח שלא רצוני. אני מסיט את ידיהם לבל תגענה בי. רק
לך יש את הזכות הזו, ואת נמצאת עכשיו מעבר למסדרונות קרירים של
שיש, וודאי ישנה במיטתך המכוסה סאטן צח ובוהק, אדישה לקורה
סביבי, ואולי מודעת, שולחת לי מבעד לחור המנעול, מבעד
למסדרונות השיש את זיכרון פנייך. והכאב דומה מותיר אותי ער.
והנה בהיותי ער, אני אינני אני, אין לי שם, אין לי צורך בשם,
אין לי צורך בכלום, אני מת.
כשכוכבים מתים אורם ממשיך לנוע ולהתרחב במעמקי החלל, אני אינני
כוכב, סיבים אופטיים מחברים בין שלוחות עיניי ההרוסות לבין
אותו מקור ליל קדום שממנו באים כל בני האדם ועתה הוא חשכת
עיוורוני. והנה בהיותי ער, אינני זוכר דבר, אינני זוכר דבר,
אינני זוכר אותך, אינני דבר.
והנה בהיותי ער, חיי חולפים לנגד עיניי, את אינך קיימת כאן,
לעולם לא יכולת להתקיים כאן, קיומך נמצא רק שם, אי שם במרפסת
סגולה ורודה באור של שקיעה.
ובחלומי אני קרב אלייך, עצם נוכחותך כל כך קרובה אליי מעביר בי
עונג, משכר אותי. מגע עינייך בגופי רך כל כך וממלא אותי באהבה,
אני נושק לך כאילו שדבר לא יפריד בינינו לעולם, כאילו במגע הזה
הייתי שלם לראשונה בחיי, ודמעותייך זולגות על לחיי. אני מרגיש
את צליפת השוטים הקוראת לי להתעורר ונפרד ממך לשלום.
אני ער, ואת לצידי,
המתיקי לי את מותי במבטך, הרשי ששמך יהיה לי לזעקה אחרונה.
הניחי לחיבוקי למעוך אותך למוות, הניחי למגעי להיות לך לכתם
אפל של שכחה שימשוך אותך לתוכו, תני לדמעותיי לכבות את הלהבות
האוחזות בך, תני שנשיקותיי ישתיקו את זעקות הכאב המעונות שלך,
עד שנתאחד, עד שנשמותינו תיצרפנה בכור ההיתוך הזה של המוקד
שעליו אנו קשורים, עד שהאדים הרעילים יחניקו את בכייך החרישי
וגופותינו תתפוררנה לרסיסי אהבתנו, שתבוא הרוח ותפזר אותנו
לאורכו של הרחוב, שיבואו ילדים וישחקו בעצמותינו המלבינות
והחמות עדיין, שיבואו כלבי רחוב פראיים ומוטרפים מהריח,
פיותיהם נוטפים ריר ואפיהם מחפשים פיסות מבשרנו המוטל על הארץ.
אהבתנו אינה בהישג ידם של אלה.
לפעמים אנו מתים וכל מה שנותר מאיתנו אלו המילים, תלויות בחלל
האוויר, יהיו אלה אם כן מילותיי, זהו סיפור של בערה.
ובהיותי ער הם עומדים סביב מה שנותר מגופי ותוהים מדוע אני
מחייך.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/2/07 19:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טל מילר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה