כשהייתי בסמינר, בעיר הכי קדושה בעולם,
האורות זהרו בצבע מלכותי,
והאוויר הקר העלה בי געגוע לחום שלך.

כיכר מוצפת גשם
(באופן זמני)
נראתה לי ריקה
לעומת ליבי שמוצף אהבה
(באופן קבוע)
והשיר שלנו,
שהחל להתנגן במפתיע
בזמן הנסיעה,
גרם לי להיות אותה אני, שאינני כבר ממזמן.

בזמן האחרון גיליתי
שאני לא חושבת עלייך יותר, אני חושבת עלינו.
לא בתור צמד, אלא בתור יחידה אחת שלמה.
ואני יודעת שזה מסוכן, לתת חצי ממני למישהו אחר,
(במיוחד לא את החצי הצוחק, המאושר, השלם עם עצמו.)
אבל הכוח רצון הלוקה בחסר שלי, או אולי ההצתה המאוחרת,
לא נותנים לי לשלוט בדברים האלה.
( אז בבקשה אל תעלם,כי אני מרגישה טוב באמת, רק כשאנחנו יחד)

אני כל כך רוצה להבטיח
שזה השיר האחרון שאני אכתוב לך
אבל
כל ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי
לא שוות כלום כשאני רואה אותך.
במיוחד כשאתה מחייך,
יש הרבה אנשים עם חיוך יותר יפה משלך,
אבל לאף אחד מהם אין חיוך מיוחד בשבילי,
לאף אחד מהם אין את החיוך שלך.

ואני נלחמת,
כדי להצליח להראות לך את
מי שאני עכשיו,
שהדבר היחידי שדומה בינה לבין מי שהייתי אז
הוא אתה.
ומגלה ששוב ושוב
נוטפת ממני ציניות מזויפת,
שנועדה לכסות על מילים אמיתיות
שאני כל כך רוצה להגיד לך.




24.11.06
מחשבות של חורף.